Datasets:

sruly

/

Safaria_Text_Links

like 0

Nedarim 48a:8

Rashi on Nedarim 48a:8:3

commentary

Nedarim

Rashi on Nedarim

Talmud

Talmud

GEMARA: The Gemara asks: Was an incident cited to contradict that which was initially stated in the mishna? The mishna explicitly stated that one may give a gift to another in order to bypass the prohibition of a vow. The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching like this: And if his ultimate actions prove the nature of his initial intent, i.e., if the prior owner protests that he gave the gift only as a technicality in order to bypass the vow, it is forbidden. And to illustrate this point, there was also an incident in Beit Horon concerning someone whose ultimate protest proved that his initial intent was not to give a true gift.

ואם הוכיח סופו על תחלתו - שלא נתן לו אלא על מנת שיתן לזה ייאכל אסור ומעשה נמי וכו':

Nedarim 48a:8

Tosafot on Nedarim 48a:8:1

commentary

Nedarim

Tosafot on Nedarim

Talmud

Talmud

GEMARA: The Gemara asks: Was an incident cited to contradict that which was initially stated in the mishna? The mishna explicitly stated that one may give a gift to another in order to bypass the prohibition of a vow. The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching like this: And if his ultimate actions prove the nature of his initial intent, i.e., if the prior owner protests that he gave the gift only as a technicality in order to bypass the vow, it is forbidden. And to illustrate this point, there was also an incident in Beit Horon concerning someone whose ultimate protest proved that his initial intent was not to give a true gift.

מעשה לסתור - דעד השתא לא חזינן מתנה גרועה:

Nedarim 48a:8

Tosafot on Nedarim 48a:8:2

commentary

Nedarim

Tosafot on Nedarim

Talmud

Talmud

GEMARA: The Gemara asks: Was an incident cited to contradict that which was initially stated in the mishna? The mishna explicitly stated that one may give a gift to another in order to bypass the prohibition of a vow. The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching like this: And if his ultimate actions prove the nature of his initial intent, i.e., if the prior owner protests that he gave the gift only as a technicality in order to bypass the vow, it is forbidden. And to illustrate this point, there was also an incident in Beit Horon concerning someone whose ultimate protest proved that his initial intent was not to give a true gift.

ואם הוכיח סופו על תחילתו - פירוש סוף דיבורו כגון שסיים ואינם לפניך אלא כדי שיאכל פלוני אבל אמר ליה והם לפניך שיבא אביו מדעתו קאמר ליה:

Nedarim 48a:8

Steinsaltz on Nedarim 48a:8

commentary

Nedarim

Steinsaltz on Nedarim

Talmud

Talmud

GEMARA: The Gemara asks: Was an incident cited to contradict that which was initially stated in the mishna? The mishna explicitly stated that one may give a gift to another in order to bypass the prohibition of a vow. The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching like this: And if his ultimate actions prove the nature of his initial intent, i.e., if the prior owner protests that he gave the gift only as a technicality in order to bypass the vow, it is forbidden. And to illustrate this point, there was also an incident in Beit Horon concerning someone whose ultimate protest proved that his initial intent was not to give a true gift.

ד גמרא על המעשה המסופר במשנה תוהים: מעשה לסתור! שהרי קודם דובר במשנה שיכול לתת לחבירו מתנה כדי להפקיע מאיסור הנדר, ומיד מביאים מעשה הבא לסתור את ההלכה הזו! ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: ואם הוכיח סופו על תחילתו שלא נתן מתנה זו אלא בתנאי זה בלבד, ולא התכוון לתיתה בשלימות — אסור. ומעשה נמי [גם כן] בבית חורון באחד, דהוה [שהיה] סופו מוכיח על תחילתו.

Nedarim 48a:9

Ran on Nedarim 48a:9:1

commentary

Nedarim

Ran on Nedarim

Talmud

Talmud

Rava said: They taught this prohibition only in a case where he said to him: And the gifts are given before you only so that my father should come, as he explicitly mentioned that he did not intend to give an absolute gift. But if he said to him less explicitly: That they should be before you that my father should come, there is no prohibition, since he is essentially saying to him: It is up to your judgment whether or not to invite him.

לא שנו אלא דאמר ליה והינן לפניך - דהוי תנאי גמור אבל א''ל ויבא אבא מדעתך הוא דאמר ליה דלאו תנאה הוא ומתנה גמורה היא אלא דאי בעי עביד הכי וכדאמרינן בפיו''ט (ביצה כ.) בההוא דאמר הבו ד' מאה זוזי לפלניא ולנסיב ברתאי דאמר רבא ד' מאה זוזי שקיל ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב:

Nedarim 48a:9

Rashi on Nedarim 48a:9:1

commentary

Nedarim

Rashi on Nedarim

Talmud

Talmud

Rava said: They taught this prohibition only in a case where he said to him: And the gifts are given before you only so that my father should come, as he explicitly mentioned that he did not intend to give an absolute gift. But if he said to him less explicitly: That they should be before you that my father should come, there is no prohibition, since he is essentially saying to him: It is up to your judgment whether or not to invite him.

לא שנו - דאינה מתנה אלא דאמר ליה והינן לפניך דמשמע דהכי א"ל והינן נתונין לך אלא על מנת שיבא אבא:

Nedarim 48a:9

Rashi on Nedarim 48a:9:2

commentary

Nedarim

Rashi on Nedarim

Talmud

Talmud

Rava said: They taught this prohibition only in a case where he said to him: And the gifts are given before you only so that my father should come, as he explicitly mentioned that he did not intend to give an absolute gift. But if he said to him less explicitly: That they should be before you that my father should come, there is no prohibition, since he is essentially saying to him: It is up to your judgment whether or not to invite him.

אבל אמר ליה והן לפניך שיבא אבא ויאכל מדיעתיה הוא דקא אמר ליה - דהכי משמע והן נתונים לך והם בדעתך שיבא אבא הוי דוקא לו: ע"א אמר רבא לא תידוק ותימא דאיכא חילוק בין והינן לפניך בין והן לפניך דודאי תרוייהו אסירי דהא סעודתו מוכחת עליו שלא נתן לו אלא על מנת שיבוא אביו ויאכל דה"ל כמ"ד והינן לפניך:

Nedarim 48a:9

Rashba on Nedarim 48a:2

commentary

Nedarim

Rashba on Nedarim

Talmud

Talmud

Rava said: They taught this prohibition only in a case where he said to him: And the gifts are given before you only so that my father should come, as he explicitly mentioned that he did not intend to give an absolute gift. But if he said to him less explicitly: That they should be before you that my father should come, there is no prohibition, since he is essentially saying to him: It is up to your judgment whether or not to invite him.

גמרא: אמר רבא לא שנו אלא דאמר ליה הינן לפניך. כלומר ואם אתה חפץ יבא אבא, אי נמי מפייס אני שיבא אבא, ונראה לי דמהכא שמעינן, דהאומר לחברו הרי זה מכור לך, או נתון לך, ואתה תעשה כך אינו תנאי, אלא מדעתך קאמר ליה, דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי, והמתנה קיימת, והשאר אילו רצה יעשה ואי לא לא, וכההוא דאמר להו הבו ליה ארבעה מאה זוזי לפלוני ולינסוב ברתאי, דאמרינן ארבעה מאה זוזי יהבינן ליה, ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב, ואיתא [במסכת יום טוב פרק יום טוב] יום טוב שחל להיות ערב שבת [ביצה כ, א], וללישנא בתרא דרבא דאמר אפילו יבא אבא אסור, היינו משום דסעודתו מוכחת עליו במה שאמר משום תנאי גמור קאמר, ואף על גב דלא אמרו בלשון תנאי, והאי דינא נמי איכא למילף מהכא. ופירוש סעודתו מוכחת עליו, פירשו המפרשים דכיון שהיא סעודה גדולה היא, מוכחת שאינו נותנת לזה אלא בהערמה ולא מתנה גמורה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן יש לנו לדעת איזו תקרא סעודה גדולה, ותיבעי אומדנא, ואין לך סעודה גדולה מההוא דאמר הבו ליה ארבעה מאה זוזי ולינסיב ברתאי, ואפילו הכי לא אמרינן מתנתו מוכחת דכי היכי דלינסוב ברתיה קאמר, וכי תימא בדוקא קא תנו ליה, כדאמרינן לקמן זמנין אמר ליה משום דסעודתו מונחת עליו, כלומר והוא הדין בעלמא וזמנין אמר ליה הא מני רבי אלעזר הוא דאמר ויתור אסור במודר הנאה. אלא נראה לי דדוקא שאמר בשעת (מתנה) [המתנה – לפי השי"מ] ויבא אבא ויאכל עמנו, כלומר סעודתו מוכחת עליו דיבא אבא ויאכל עמנו דקאמר לאו מדעתו קאמר ליה, אלא מחמת תנאי גמור, ונמצאת שאין מתנתו נגמרה לזה, אבל בנתן לו סתם, ואחר כך פירש ממנו שיקרא לאביו ויאכל עמהם מותר, דאפילו תאמר שאין כוונתו לתת לזה מתנה, אלא מפני שבטוח שיקרא לאביו אם יפייסנו, אפילו הכי מותר דמכל מקום מחמת כשנתן לו לזה מתנה גמורה, ואילו רצה המקבל אינו קורא לאביו, ואפילו הכי תהיה מתנתו קיימת וכיון שכן מותר, ותדע לך שהרי שנינו נותן לאחר משום מתנה, והלה מותר בה, ולא עוד אלא שחכמים הראו לו את הדרך כיצד הוא יכול להנות את המודר על ידי אמצעי, ואפילו שאין כונתו של מדיר לתת את שלו לזה האמצעי, אלא מפני שלבו בטוח שיתן למודר ואפילו הכי שרי, והכי נמי לא שנא, ולא אסרו אלא באומר בשעת המתנה, לפי שסעודתו מוכחת שזה שאמר מחמת תנאי קאמר. ותמהני על הרמב"ם ז"ל [שם] שאסר אפילו אמר לו כן לאחר המתנה, והאמת יורה דרכו.

Nedarim 48a:9

Steinsaltz on Nedarim 48a:9

commentary

Nedarim

Steinsaltz on Nedarim

Talmud

Talmud

Rava said: They taught this prohibition only in a case where he said to him: And the gifts are given before you only so that my father should come, as he explicitly mentioned that he did not intend to give an absolute gift. But if he said to him less explicitly: That they should be before you that my father should come, there is no prohibition, since he is essentially saying to him: It is up to your judgment whether or not to invite him.

אמר רבא: לא שנו אלא ש אמר ליה [לו] "והינן לפניך אלא כדי שיבא אבא", שפירש הנותן כוונתו במתנה זו. אבל אם אמר ליה [לו] בלשון פחות מפורשת, שאין בה תנאי, כגון: "שיהו לפניך, שיבא אבא" — בזה אין איסור, כי "מדעתך" הוא ש אמר ליה [לו], כלומר, כוונת דבריו שאם תרצה יכול אתה להזמין את אבי.

Nedarim 48b:1

Rosh on Nedarim 6:5:1

commentary

Nedarim

Rosh on Nedarim

Talmud

Talmud

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

מתני' הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים מן הסתוניות מותר בחומץ סתוניות ר' יהודה בן בתירא אומר כל ששם תולדתו קרוייה עליו ונדר ממנו אסור אף ביוצא ממנו וחכמים מתירין: גמ' חכמים היינו ת"ק איכא בינייהו הא דתניא כלל אמר ר"ש בן אלעזר כל שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל כגון תמרים ודבש תמרים שנדר בו אסור ביוצא ממנו נדר ביוצא ממנו אסור בו וכל שאין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל נדר בו אין אסור אלא ביוצא ממנו ת"ק לית ליה דרשב"א לא באותה שדרכו ליאכל והיוצא ממנו לאכול ולא באותה שאין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל דהיינו סתוניות וחומץ סתוניות ורבנן בתראי אית להו דרשב"א באותה שאין דרכו ליאכל ודרך היוצא מהן ליאכל ומתירין בסתוניות ואוסרין בחומץ הנודר שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה: מתני' הנודר מן היין מותר ביין תפוחים. הנודר מן השמן מותר בשמן שומשמין מן הדבש מותר בדבש תמרים מן החומץ מותר בחומץ סתוניות מן הכרישין מותר בקפלוטות מן הירק מותר בירקות שדה שהוא שם לווי: גמ' תניא הנודר מן השמן בא"י מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית בבבל אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית מקום שמסתפקין מזה ומזה אסור בזה ובזה פשיטא לא צריכא דרובא מחד מסתפקי מהו דתימא ניזיל בתר רובא קמ"ל ספק איסורא לחומרא: מתני' הנודר מן הכרוב אסור באספרגוס מן האספרגוס מותר בכרוב מן הגריסין אסור במקפה ורבי יוסי מתיר מן המקפה מותר בגריסין מן המקפה אסור בשום ורבי יוסי מתיר מן השום מותר במקפה מן העדשים אסור באשישים ור' יוסי מתיר מן האשישים מותר בעדשים ירושלמי הל' יג מ"ט דר' יוסי שם אביו עליו על דעתיה דר' יוסי הנודר מן היין מותר בקונדיטין אלמא דלרבנן אסור בקונדיטין:

Nedarim 48b:1

Ran on Nedarim 48b:1:1

commentary

Nedarim

Ran on Nedarim

Talmud

Talmud

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכתנא - שהיה גונב אגודות של פשתן:

Nedarim 48b:1

Ran on Nedarim 48b:1:2

commentary

Nedarim

Ran on Nedarim

Talmud

Talmud

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

אמרו ליה ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי - מה תהא עליו למה לא יקנה אותם ואם תאמר דהא אע''ג דאסרינהו עליה הוה קני להו בר בריה דהא כתבינן לעיל דמאן דאסר נכסיה אבריה אע''ג דאינו רשאי ליהנות מהן אפי' הכי גוף הנכסים דידיה הוי דמכל מקום תנן נותן לבניו או לאחיו וכיון שכן בר בריה הוה ירית להו אי הוי צורבא מרבנן או ע''ה ומחיים נמי אי בעי למתנינהו לבריה מצי עביד כדתנן נותן לבניו או לאחיו וכדפירשנו לעיל (נדרים ד' מז.) י''ל דהך עובדא הכי הוי דלההוא גברא הוו ליה תרין בני חד דמעלי ואידך דהוי שמיט כיפי דכתנא והכירו בו דהוה בעי למתבינהו לנכסיה לההוא דמעלי ומשום הכי אמרו ליה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן למה לא יזכה בנכסים ואהדר להו שפיר קאמריתו ליקני הדין פלגא ואי הוה בריה צורבא מרבנן ליקניה בריה לההוא פלגא ואי לא ליהוו כולהו להך ברא דמעלי:

Nedarim 48b:1

Rashi on Nedarim 48b:1:1

commentary

Nedarim

Rashi on Nedarim

Talmud

Talmud

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

כיפי דכיתנא - שהיה גוזל אניצי פשתן ואית דאמרי שהיה משמט עצמו מללמוד תורה והיה עוסק באניצי פשתן:

Nedarim 48b:1

Rashi on Nedarim 48b:1:2

commentary

Nedarim

Rashi on Nedarim

Talmud

Talmud

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

ואי הוה בר ברך צורבא מרבנן מאי - כלומר מה יהיה ומי יורש נכסיך:

Nedarim 48b:1

Rashi on Nedarim 48b:1:3

commentary

Nedarim

Rashi on Nedarim

Talmud

Talmud

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

ליקני הדין דאי הוי בר בריה צורבא מרבנן וכו' - משום דאכתי לא הוי בר בריה בעולם והוה ליה מזכה לעובר והמזכה לעובר לא קנה:

Nedarim 48b:1

Tosafot on Nedarim 48b:1:1

commentary

Nedarim

Tosafot on Nedarim

Talmud

Talmud

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

דהוה שמיט כיפי דכיתנא - אניצי פשתן היה שמיט ומקלקל אותם:

Nedarim 48b:1

Tosafot on Nedarim 48b:1:2

commentary

Nedarim

Tosafot on Nedarim

Talmud

Talmud

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

אסרינהו לנכסיה - הדירו שלא יהנה מנכסיו בחייו ובמותו:

Nedarim 48b:1

Tosafot on Nedarim 48b:1:3

commentary

Nedarim

Tosafot on Nedarim

Talmud

Talmud

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

אמרו לו - לאביו למה אסרת בנך אחר מותך:

Nedarim 48b:1

Tosafot on Nedarim 48b:1:4

commentary

Nedarim

Tosafot on Nedarim

Talmud

Talmud

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

אמר ליה ליקני הדין דאי הוה ברי' צורבא מרבנן ליקני - כלומר יקנה נכסי' הללו שאם יהיה בנו צורבא מרבנן יקנה אותם לו:

Nedarim 48b:1

Steinsaltz on Nedarim 48b:1

commentary

Nedarim

Steinsaltz on Nedarim

Talmud

Talmud

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

א מסופר: ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא [אדם אחד שהיה לו בן שהיה שומט וגונב אלומות של פשתן]. אסרינהו לנכסיה עליה [אסר האב את נכסיו עליו, על הבן ] שלא יהנה מהם. אמרו ליה [לו] לאב: ואי הואי בר ברך צורבא מרבנן מאי [ואם יהיה בן בנך זה תלמיד חכם מה] אתה עושה? אמר להון [להם] הנודר: ליקני הדין [שיקנה, זה, בני ] את הנכסים, ו באופן ש אי הואי בר ברי צורבא מרבנן, לקנייה [אם יהיה הבן של בני תלמיד חכם, שיקנה אותם] לנכד. ושאלו: מאי [מה] הדין בכגון זה?

Nedarim 48b:1

Rashba on Bava Kamma 108b:6

Nedarim

Rashba on Bava Kamma

Talmud

Talmud

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

ואם מת לא יירשנו ויתן לבניו או לאחיו ואם אין לו לווה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. קשיא לי, אם הוא נותן לבנו ולאחיו היאך קתני לא יירשנו כל שיכול ליתנן יורש הוא וכל שכן אם פורע חובו ממנו, ואי משום שהוא בעצמו אינו נהנה מן הנכסים באכילה וכיוצא בהן היה לו לומר לא יהנה מן נכסיו, ועוד דעל כרחין כשהוא פורע מהן את חובו נהנה הוא מהן בכך ואף על פי ששנינו (נדרים לג, א) המודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו ומפרש התם בגמרא טעמא משום דמבריח הארי מנכסיו הוא, הני מילי בפורע את חובו מדעת עצמו אבל אם אמר לו פרע את חובי דשליחותיה קעביד לא כדתנן ותורם את תרומתו, ותניא בברייתא (שם לה, ב) תורם לו תרומותיו מדעתו, ואמרינן עלה בגמרא מדעתו דמאן אילימא מדעתו של בעל הבית והא מתהני מיניה דקעביד שליחותיה, וכל שכן כשהוא בעצמו פורע את חובו ונהנה ואסור. ומיהו בזו אפשר לתרץ דהוא אינו פורע אלא באין ונפרעין ממנו כלומר מאותן נכסים שהיו ראויין להיות שלו וממנו לאו דוקא ויש נוסחאות שאין כתוב בהן ממנו אלא והם באין ונפרעין. ומיהו אכתי קשיא היאך נותן לבניו והלא נהנה בכך ויורש הוא, ועוד כשהוא נותן לאחר יהיה מועיל כדאמרינן בריש פרק אין בין המדור (שם לב, א) באומר ככרי עליך ונותנה לו המקבל שהוא הנידר מועיל לכשיוציא. ועוד קשה, היאך בעלי חוב נפרעין מהן והלא אין לו בהן כלום ואפילו נותן לו האב אינו זוכה בהן ואם קידש בהן את האשה אינה מקודשת והרי הן כערלה וכלאי הכרם וכדמוכח בפרק השותפין (נדרים מז, א) דאיבעיא להו התם קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן ואתיא למפשטה מהא דתנן המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. וכן כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המקדש בגידולין צריך לחזור לקדש. ועוד דאם יכול הוא ליתן לבניו קשיא לי מעשה דהאי גברא דהוי ליה ברא דהוי שמיט כיפי בפרק השותפין (נדרים מח, ב) ואסרתינהו לכולהו נכסי עליה ואמרו ליה אי הוה בר ברך צורבא מרבנן [מאי ואמר להו ליקנינהו הדין ולכי הוי צורבא מרבנן _ ש"מ] ליקניהו ניהליה, מאי אמר ליה והא אפילו שתיק מיניה זוכה היה הבן הזה בחלק ירושתו ויכול ליתנה לבנו בין הוה צורבא מרבנן בין לא הוה.

Nedarim 48b:1

Teshuvot haRashba part IV 202:2

Nedarim

Teshuvot haRashba part IV

Talmud

Responsa

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

תשובה: ביום שני, ודאי יצא, משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל ביום ראשון לא יצא, דלא מן השם הוא זה, אלא משום דביום הראשון בעינן: ולקחתם לכם, משלכם, ולא משל איסורי הנאה, וכאותה שאמרו בירושלמי, בפרק מצות חליצה: שופר של ע"ז ושל עיר הנדחת, רבי אליעזר אומר: כשר. תני רבי חייא: כשר. תני רבי הושעיא: פסול. הכל מודים בלולב שהוא פסול. מה בין שופר ללולב? אמר רב יוסא: בלולב כתיב: ולקחתם לכם, משלכם, לא משל איסורי הנאה. ברם הכא, יום תרועה יהיה לכם, מ"מ. ואף על גב דלפום גמרא דילן, ל"ש שופר ולא שנא לולב של עיר הנדחת ושל ע"ז, דומיא דעיר הנדחת, דהיינו אשרה דמשה, פסול משום דמכתת שיעוריה. רבי אליעזר ורבי חייא דירושלמי, לית להו ההוא טעמא, אלא לדידהו כולה מילתא באיסורי הנאה תלייא. והילכך, לולב ביום ראשון, בין באשרה דמשה, בין בשאר אשרות, ומשום איסורי הנאה, דלא קרינן ביה: לכם. אבל ביום טוב ב', בין אשרה דלאו דמשה, בין אשרה דמשה, כשר. דלא בעינן לכם, ומצות לאו ליהנות ניתנו. ושופר אפי' ביום ראשון, ואפילו באשרה דמשה, לדידהו כשר דלא בעינן לכם. ור' הושעיא דירושלמי, דאסר אפי' בשופר, אית ליה טעמא דכתותי שיעורא, כטעמא דגמרין. ואלא מיהו מדברי כולם, נלמוד דלולב של איסורי הנאה ביום טוב ראשון, אפי' בשאר איסורי דלא מיכתת שיעורייהו, אם נטל לא יצא. והא דאמר רבא בר"פ לולב הגזול (סוכה ל"א ע"ב): לולב של ע"ז, לא יטול, ואם נטל כשר. ההיא ביום טוב ב', דלא בעינן לכם, ומצות לאו ליהנות ניתנו. אבל ביום טוב ראשון, אפילו אשרה דלאו דמשה, אם נטל לא יצא, משום דבעינן לכם. והילכך אף במודר הנאה כן, דבעינן לכם משלכם ולא משל איסורי הנאה. שהרי אף על פי שנתנו לו מדיר, לא קנאו, דאכתי באיסוריה קאי גביה, כל שבא מיד מדיר ליד נידר. וכדאמרינן בר"פ אין בין המודר (נדרים ל"ד ע"ב), גבי בעיא דהאומר ככרי עליך, ונתנו לו, מהו? ואסיקנא, דאסור. וכיון שהוא אסור בהנאתו, לאיזה דבר קנאו, ומאי שנא משאר איסורי הנאה? וכ"ת שאר איסורי הנאה שאיסורן מצד עצמן, ואיסורן שוה בכל ישראל, כאיסורי ע"ז וערלה וכלאי הכרם, שאני; אבל איסור הנאה דמחמת מדיר, דאין איסורו מצד עצמו, ואינו שוה בכל, אלא שנאסר בהנאתו מחמת זה, שהרי הדירו הנאה, בהנאתו הוא דנאסרה עליו, אבל גופו קנוי לו. ונפקא מינה, שאם קדש בו את האשה, מקודשת. וכן יכול הוא ליתנו לאחר, ואחר שגזלו ממנו חייב בתשלומין. והילכך, אף כאן, ולקחתם לכם קרינא ביה. ואי משום הנאתו, מצות לאו ליהנות ניתנו. הא ליתא! דהא תנן בפ' הגוזל (בבא קמא דף קח:): האומר לבנו: קונם שאתה נהנה לי; אם מת ירשנו. בחיי ובמותי; אם מת לא ירשנו. ואם איתא, אמאי לא ירשנו, אף על פי שהוא עצמו א"א לו ליהנות מנכסיו, מ"מ זוכה הוא בירושתו, ונותן לכל מי שירצה? ועוד דהא משמע דאפי' אם קדש בהן את האשה, אינה מקודשת. מדאיבעיא לן בפ' השותפין שבנדרים (דף מז): קונם פירות אלו על פ', מהו בחילופיהן? ואתינא למיפשטה, מדתנן: המקדש בערלה ובכלאי הכרם, אינה מקודשת. מכרן וקדש בדמיהן, מקודשת. אלמא: משו' דאוסר נכסיו על חבירו, נמי כערלה וככלאי הכרם דמו. ואם קדש בהן את האשה, אינה מקודשת. וה"ק לגידולין, אבל חלופין צריכה. וכ"כ הראב"ד ז"ל, דהמקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש. אלמא: אין לו בהן כלום. וכן, אינו יכול למוכרן, ולא ליתנן, ולא לפרוע בהן חובו. והא דתנן בסופא דההיא מתני', בפר' הגוזל (בבא קמא ד' קטו): ויתן לבנו ולאחיו, ולוה ובעלי חוב באים ונפרעים ממנו. לאו אנידר קאי, אלא אמדיר. וכמתני' דאין בין המודר (דף לג), דקתני: שוקל לו את שקלו, ופורע לו חובו, וזן את אשתו ואת בניו, ואף על פי שהוא חייב במזונותיהן. וכדתניא נמי בפ' השותפין (נדרים דף מז:): האומר לאשתו: קונם שאני נהנה לך; לוה ובע"ח באים ונפרעין ממנו. וכן פירשה הראב"ד ז"ל במקומה בפרק הגוזל. וא"א לפרשה אנידר, דא"כ מאי: לא ירשנו דקתני? הא ודאי יורשו, כיון דנותן לכל מי שירצה, ופורע בו את חובו. ועוד, דהיאך אפשר לפרוע בו את חובו, והלא נמצא נהנה בפריעתו? דאע"ג דשרי במודר הנאה לפורע לו את חובו, משום דמבריח ארי מנכסיו הוא. ה"מ, בשפרעו מדיר מדעתו. הא אם אמר ליה נידר: פרע לי את חובי; שליחותיה קא עביד, ואסיר. ותדע לך, דהא תנן התם (נדרים דף לה:): ותורם לו את תרומתו. וקתני בברייתא: ותורם לו את תרומתו, ולדעתו. ואמרי' עלה בגמ': לדעתו דמאן? אי לימא לדעתו של בעל הבית, והא קא מיתהנה מיניה, דעביד שליחותיה? ועוד, דאי אנידר קאי, היכי קתני נותן לבנו, והלא מעל למ"ד יש מעילה בקונמות? וקי"ל נמי הכי, וכרבנן דר"מ, וכדאפכי' להו בפ"ג דשבועות (דף כב:). והילכך, בשנותן לבנו, מעל. וכדאמרי' בהדיא בר"פ אין בין המודר (נדרים דף לה). א"ל רב אחא בריה דרב אויא, לרב אשי: ככרי עליך, ונתנה לו במתנה, מי מעל? למעול נותן, הא לא אסרה עליה לימעול. מקבל יכול לומר: היתירא בעיתי, איסורא לא בעיתי. א"ל: מקבל מעל, לכשיוצא. ועוד, תדע מעובדא (שם נדרים מח:) דההוא דהוה שמיט כפי דכתנא, ואסרינהו לנכסי עליה. ואמרו ליה: ואי הוי בר בריך צורבא מרבנן, מאי? אמר להון: ליקני הדין. ואי הוי צורבא מרבנן, ליקנייה. ואי איתא, דהמדיר את בנו מנכסיו בחייו ובמותו, אם מת האב, הבן זוכה בו בנכסיו, ליתן לכל מי שירצה. מאי א"ל: אי הוי בר בריך צורבא מרבנן, מאי? ומאי אצטריך ליה למימר: ליקנינהו הדין; וליקנינהו ליה, לכי הוי צורבא מרבנן. ומאי שקלי וטרו בה רב נחמן ופומבדיתא, אי קני לא קני? והא בלאו הכי, ממילא זכי בהו, ומירת קא ירית לנכסיה, ואי בעי יהיב להו לבריה. וא"א לומר דלגרועי זכותיה דברא קא אתו, כי היכי דלא ליהוי זכותא לברא בנכסים, למיהב לאחריני, אלא דליהוו ע"כ לבריה, לכי הוי צורבא מרבנן. דהא לא משמע הכי. אלא מימר אמרי לאבא דלא לפסדינהו מיניה לגמרי, דאפשר דנפיק מיניה זרעא מעליא. אלא על כרחין, מתני' דהגוזל דקתני: נותן הוא לבנו; אמדיר קאי, ונותן לאחיו דקתני, שיטפא היא, ומשום דקתני הכי באידך מתני', דהגוזל את אביו, דלעיל מיניה, קתני ליה נמי הכא בשיטפא.

Nedarim 48b:1

Rosh on Bava Batra 8:38:1

Nedarim

Rosh on Bava Batra

Talmud

Talmud

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

תנן מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו והיה אומר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונים לך במתנה ואינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל בסעודה אמר ליה אם שלי הן הרי הן מקודשות לשמים אמר ליה לא נתתי לך את שלי שתקדישה לשמים א"ל לא נתת לי את שלך אלא על מנת שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין זה עם זה ומרצין זה לזה. ויהא עון תלוי בראשו אמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ולאו דוקא להקדיש אלא הוא הדין נמי אם אין יכול ליתנה במתנה ולמוכרה דאינה מתנה אם לא שיוכל לעשות בה כל חפצו דאל"כ מאי קמדמי שמאי הך עובדא דיונתן בן עוזיאל למעשה דבית חורון ורצה להוכיח ממנו דמתוך שלא יוכל לחזור לבניו תתבטל המתנה אלא ודאי אין חלוק בין הקדש לשאר דברים ואינה מתנה עד שתהא ברשותו לעשות בה כל צרכי חפצו והיינו דוקא כשנותן לו בסתם אבל אם פירש דבריו אפילו נתן שלא ליתן ושלא למכור ושלא להקדיש ושלא יעשה בו דבר כי אם דבר אחד הויא מתנה לאותו דבר וכן מוכח בנדרים בפרק השותפין (נדרים דף מח:) גבי ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא אסרינהו לנכסי עליה אמרו ליה אי הוה בר בריך צורבא מרבנן מאי אמר להו ליקני הדין ואי הוה בר ברי צורבא מרבנן ליקנייה ליה אמרי פומבדיתאי קני על מנת להקנות הוא ורבא אמר ולא קני ורב נחמן אמר קני דהא סודר דקני על מנת להקנות הוא וקני ורבא פריך ליה התם ממתני' ממעשה דבית חורון דקני על מנת להקנות הוא ולא קני ומשני משום דסעודתו מוכיח עליו שלא היתה כי אם הערמה בעלמא אי נמי ר' אליעזר היא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה וכן משמע נמי בירושלמי דקאמר התם בעי רבי ירמיה מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני מתני' כל המתנה שהיא כמתנת חורון שהיתה בה ערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והכי נמי אמר לקמן (בבא בתרא דף קלז:) אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי אע"פ שאין יכול להקדישו הוי מתנה רק שיחזירהו לבסוף:

Nedarim 48b:1

Tosafot on Kiddushin 63a:1:1

Nedarim

Tosafot on Kiddushin

Talmud

Talmud

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

כגון דכתב ליה לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו - הכא משמע דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל מ"מ צריך הוא לומר מעכשיו וכן משמע בפ"ק דב"מ (דף טז:) דקאמר התם אמר רבא שדה זו לכשאקחנה תהא קנוייה לך מעכשיו וקשה דהא מילתא דרבי מאיר בסמוך גבי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' דאמר ר"מ מקודשת ולא קאמר דליבעי למימר מעכשיו ואמאי צריך לומר בשדה ובעבד טפי מבגר וכי תימא דהא דקאמר מקודשת היינו היכא דאמר מעכשיו ואע"ג דליתיה בברייתא וכדאשכחן בפ' האשה שנפלו (כתובות דף פב.) גבי משוך פרה זו ולא תהא קנוייה לך עד לאחר ל' יום ומוקי לה דאמר מעכשיו ואע"ג דליתיה במילתיה הא לא נהירא לומר כן דמסברא מהני למ"ד אדם מקנה דשלב"ל כדבר שבא לעולם דלא מצינו חלוק בדבר ובדבר שבא לעולם לא מצרכינן לומר מעכשיו דהא אמר במתניתין הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום לא בא אחר וקידשה מקודשת ואע"ג דלא אמר מעכשיו והדרא קושיא לדוכתיה לכך אומר ר"י דלא דמי דלגבי קידושין היינו טעמא דלא בעי למימר מעכשיו משום דסתם קידושין בכסף וקנין מעות לא מתבטל כדאמר לעיל לא בא אחר וקדשה מקודשת ואע"ג דנתאכלו המעות אבל הכא גבי שחרור של עבד וגבי שדה דהתם רוב קניינם בשטר ואם לא אמר מעכשיו ה"א אם נתקרע השטר בתוך הזמן העבד לא יהא משוחרר וגבי שדה נמי לא יהא קנוי לו להכי נקט בשדה ובעבד לישנא דמהני בכל ענין אפי' נקרע השטר והיינו כשאמר לו מעכשיו והר"ם פירש דלהכי נקט מעכשיו גבי שדה ועבד לאשמועינן דסבר כר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אע"פ שרוצה שיחול הקנין מעכשיו קנה דאי לא נקט מעכשיו ה"א דאתיא אפילו כרבנן וצריך לעשות קנין אחר השחרור וא"ת כיון שלא חל הקנין אמאי הזהיר הכתוב שלא להסגיר עבד אל אדוניו הא לא שיחרר ליה מ"מ כשפדוהו או קוניהו שליחותיה עבדינן דניחא ליה דליקו בהימנותיה כדאמרי' בפ"ק דב"מ (דף טו:) גבי גזל שדה וחזר ולקחה מבעלים הראשונים כו' ומסיק דניחא ליה דליקו בהימנותיה אבל גבי קידושין לא שייך למימר הכי ולכך לא בעי אמר מעכשיו ומיהו קשה לפר"י דפירש דמעכשיו מהני אפי' נתקרע הגט א"כ ל"ל במשוך פרה זו מעכשיו לאחר ל' יום דקא מוקי לה ר' יוחנן אפי' בעומדת באגם דמקום ראוי למשיכה פירוש ולא מיבעיא בחצירו הא אפילו ברה"ר קיימא קנה כיון דאמר מעכשיו וי"ל דר' יוחנן לטעמיה לעיל בפירקין (קידושין דף ס.) מעכשיו ולאחר ל' יום שיורא הוי וה"ק מעכשיו יתחילו הקידושין ולא יגמרו אלא עד לאחר ל' יום וכמו כן אמר גבי מעכשיו דמשיכה וכיון דלא קנה לגמרי צריך שיהו בשעת גמר המשיכה במקום ראוי למשיכה ומש"ה מוקי לה ר' יוחנן התם בעומדת באגם דראוי למשיכה אבל ברה"ר לא והא דקאמר הכא דאפי' נקרע השטר מהני הואיל ואמר ליה מעכשיו אתיא כשמואל דאמר לעיל (קידושין דף נט:) תנאה הוי וצריך לדקדק אליבא דרבי יוחנן איך אנו קונין שום דבר לאחר זמן כגון שידוכים ושאר תנאים דהא אפילו אמר ליה מעכשיו לא מהני לר' יוחנן אם חזר בו או אם הוא קנין סודר כיון שאין הסודר ביד הקונה בסוף הזמן דהדרא סודרא למריה דה"נ אמר (נדרים דף מח:) גבי ההוא גברא שרצה להקנות נכסים לבריה ע"מ שיהא בר בריה צורבא מרבנן (הוא) וקאמר התם דלא קני מהאי טעמא דאימת קא קני כי הויא בריה צורבא מרבנן וההיא שעתא כבר הדרא סודרא למריה ואמר הר"ם דשמא ע"מ מהני אפילו לרבי יוחנן ולא הוי שיורא אלא תנאי ולכך טוב לומר ע"מ מעכשיו:

Nedarim 48b:1

Sefer HeArukh, Letter Kaf 262

Nedarim

Sefer HeArukh, Letter Kaf

Talmud

Reference

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

כפי [בינדל]. (פסחים מ) אמר להן רבא להנהו מהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצה פי' כיפי קערות כלומר הפיכו הקערות עם החטים בשקים שכשטוחן אדם חטים בשביל הפסח צריך לשומרן בשעת הרקדה מתחילה ועד סוף (א"ב פי' רש"י עומרים והוא פי' יותר מתישב ואם לא כן מימרא דנדרים לא שייכא בערך זה (נדרים מח) ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שבוט כיפי דכינתא פי' תלמידי חכמים ממגנצא שהיה כל עסק שלו לקנות פשתן והיה שומט ומוציא ממנו מקצת ומוכר הנשאר בקרן שלו והיה עוסק בכך ולא היה עוסק בתורה. לשון אחר אמר לן ר' שהיה גוזל וחוטף פשתן מבני אדם ומוכרו וקמייתא עיקר) :

Nedarim 48b:1

Sefer HeArukh, Letter Shin 262

Nedarim

Sefer HeArukh, Letter Shin

Talmud

Reference

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

שמט [וועק נעמען] (ב"ב כח) משמט הוה שמיט ואכיל (ב"מ קיד) משכנו ומת שומט מעל גביו (ב"ב קעג) שהיו שני אחים דשמטו מהדדי (נדרים מח) דהוה שמיט כיפי דכיתנא פי' ענין חטיפה:

Nedarim 48b:1

Otzar Laazei Rashi, Talmud, Nedarim 4

commentary

Nedarim

Otzar Laazei Rashi, Talmud, Nedarim

Talmud

Reference

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

1196 / (נדרים מח:) / כיפי רישטי"ש / ristes / אגודות פשתן ראה לעיל מס' 116. מצוי רק בכתב-יד אחד, כדלהלן: "כיפי. גוזל כיפי, רישטי"ש בלע"[ז] של פשתן ואדרינהו [צ"ל: ואסרינהו] לפי שלא היה עוסק בתורה". ✭ bundles of flax

Nedarim 48b:1

Ritva on Nedarim 48b:1

commentary

Nedarim

Ritva on Nedarim

Talmud

Talmud

There was a certain man who had a son who seized in theft sheaves [ keifei ] of flax, and the father took a vow prohibiting his son from deriving any benefit from his possessions. They said to the father: And if the son of your son would become a Torah scholar, and you would want him to be able to inherit your possessions, what would you do? He said to them: Let this son of mine acquire the possessions, and only if the son of my son becomes a Torah scholar then let him, my grandson, acquire them from my son. They asked: What is the ruling?

ההוא גברא דהוה שמיט בריה כיפי דכיתנא. פי' שהיה גונב חבילי פשתן והיה נוהג שלא כשורה אסרינהו לנכסי עליה אמרי ליה אי הוי בר בריך צורבא מרבנן מאי אמר להון ליקני הדין אי הוי צורבא מרבנן ליקנייה. פי' הזקן הזה לא היה רוצה להקנות לבן בנו כלום או אפשר שעדיין לא היה נולד ואין אדם מקנה למי שלא בא לעולם ולפיכך אמרו לו כיון שאתה אוסר נכסים שלך מבנך ולא ירשם כשתמות מה יהא לבן בנך אם יהיה הגון שהרי מחמתך אינו זוכה וגם לא מחמת אביו שהוא מודר ואמר להם יקנה בני זה לענין שיהא מקנה אותם לבנו אם יהיה צורבא מרבנן פירוש ולא אמר מעכשיו אמרי פומבדיתאי דלכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לא קני בריה הני נכסי על מנת להקנות לבר בריה דקני על מנת להקנות לא קנה פירוש שהמקנה לחבירו נכסים על מנת שלא יעשה בהן כלום אלא שיקנה אותם לאחרים לא קנה הוא אם יקיים תנאו להקנותם לאחרים כשאר תנאים דעלמא דהתם הוא שנותן לו לזכות בנכסים לעשות בהן עכשיו חפצו אלא שמתנה בו תנאים אחרים אבל זה שמתנה בגוף המתנה שלא יזכה בה כלל לא בגוף ולא בפירות אלא שיקנה אותם לאחרים לאו מתנה היא:

Nedarim 48b:2

Ran on Nedarim 48b:2:1

commentary

Nedarim

Ran on Nedarim

Talmud

Talmud

The Sages of Pumbedita say: This is just as if he stated: Acquire the property on the condition that you transfer it to your son. In such a case he has not given anything to the recipient, but has merely made him a conduit to transfer the item to someone else. And in any case where one says: Acquire this item on the condition that you transfer ownership, the recipient does not acquire the item, and the statement has no effect.

אמרי פומבדיתאי קני על מנת להקנות הוא ולא קני - דאע''ג דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה התם שאני דמכל מקום הרי הוא זוכה בה לשעתו ומשתמש ממנה אבל הכא דלא אקני ליה לבריה כי היכי דליזכי בהו כלל אלא כי היכי דליקנינהו לבריה כי הוי צורבא מרבנן לא קנה והך ברא דמעלי קני כולהו נכסי דהא כל היכא דהאי לא קני לאידך אקנינהו:

Nedarim 48b:2

Rashi on Nedarim 48b:2:1

commentary

Nedarim

Rashi on Nedarim

Talmud

Talmud

The Sages of Pumbedita say: This is just as if he stated: Acquire the property on the condition that you transfer it to your son. In such a case he has not given anything to the recipient, but has merely made him a conduit to transfer the item to someone else. And in any case where one says: Acquire this item on the condition that you transfer ownership, the recipient does not acquire the item, and the statement has no effect.

קני על מגת להקנות הוא - דברא בנכסי אביו לא צריך קנין הלכך מקני ליה לבריה אדעתא לאקנויי לבר בריה היא:

Nedarim 48b:2

Rashi on Nedarim 48b:2:2

commentary

Nedarim

Rashi on Nedarim

Talmud

Talmud

The Sages of Pumbedita say: This is just as if he stated: Acquire the property on the condition that you transfer it to your son. In such a case he has not given anything to the recipient, but has merely made him a conduit to transfer the item to someone else. And in any case where one says: Acquire this item on the condition that you transfer ownership, the recipient does not acquire the item, and the statement has no effect.

וכל דקני על מנת להקנות - לא הוי קנין:

Nedarim 48b:2

Tosafot on Nedarim 48b:2:1

commentary

Nedarim

Tosafot on Nedarim

Talmud

Talmud

The Sages of Pumbedita say: This is just as if he stated: Acquire the property on the condition that you transfer it to your son. In such a case he has not given anything to the recipient, but has merely made him a conduit to transfer the item to someone else. And in any case where one says: Acquire this item on the condition that you transfer ownership, the recipient does not acquire the item, and the statement has no effect.

קנה על מנת להקנות הוא - שהבן קונה לעצמו כדי להקנות לבנו ולא הוי כשאר זוכים בשביל חביריהם ומועיל דכל עיקר הזכייה אינה בשביל עצמו כי אם בשביל חבירו המקבל המתנה אבל הכא אמר ליה קנה כדי שתקנה לבנך כשיהיה צורבא מרבנן וגם לעצמו לא נגמרה המתנה ולא הויא - לה כמתנה על מנת להחזיר דמסיק בקידושין (דף ו:) דמקנה בה קרקע לנותן דהתם נגמר המכירה כשאמר ליה הריני נותן לך דבר זה על מנת להחזיר ובכסף זה תקנה לי שדי אבל הכא מפרש בהדיא שאינו מקנה לו אלא ע''מ להקנות:

Nedarim 48b:2

Shita Mekubetzet on Nedarim 48b:2

commentary

Nedarim

Shita Mekubetzet on Nedarim

Talmud

Talmud

The Sages of Pumbedita say: This is just as if he stated: Acquire the property on the condition that you transfer it to your son. In such a case he has not given anything to the recipient, but has merely made him a conduit to transfer the item to someone else. And in any case where one says: Acquire this item on the condition that you transfer ownership, the recipient does not acquire the item, and the statement has no effect.

אמרי פומבדיתאי האי קני על מנת להקנות הוא וכל קני על מנת להקנות לא קנה. פירוש האי על מנת לאו על מנת דתנאי הוא כשאר על מנת דעלמא דמעשה בדבר אחד ותנאי בדבר אחר כגון הרי זה גיטיך על מנת שתתני מאתים זוז דאמרינן מגורשת והיא תתן דהאי על מנת לא שיהו הנכסים של הבן עד שיהא בן הבן צורבא מרבנן על מנת שיתנם לו כשיהיה צורבא מרבנן קאמר דלא נתנם לבן כלל ואין לו בהם הנאה של כלום אלא שיקנם כדי להקנותם בלבד. ומשום הכי אמרי פומבדיתאי דכיון שאין זה קונה בגוף הנכסים כלל אינה מתנה ולא קנה ואפילו להקנותם. ומדאמרי פומבדיתאי בהאי לישנא קני על מנת להקנות הוא משמע דנותן זה לא אמר בפירוש קני על מנת להקנות אלא ליקני הדין וכי הוי בר בריה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה קאמר כלישנא דאתמר בגמרא. ותמיה לי דכיון שכן אמאי אמרי פומבדיתאי דהוי כקני על מנת להקנות אדרבה נימא דמתנת הבן הויא מתנה גמורה דהא לא התנה בה בכלום ואי בעי כי הוי בריה צורבא מרבנן יהיב ליה ואי לא לא דהא דקאמר וכי הוי בריה צורבא מרבנן ניקנינהו ניהליה מדעתו קאמר וכי ההוא דהבו ליה ארבע מאה זוזי ולנסוב ברתאי. וי"ל דכיון דבנו מודר ממנו הנאה ועל ידי מה שאמרו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי עמד ונתנן ליה בהאי לישנא עניניו מוכיחין עליו ליקנינהו ניהליה דקאמר ליה לאו מדעתו קאמר אלא משום תנאי וכעין דלעיל דסעודתו מוכחת עליו וכדמותיב מינה רבא לרב נחמן. ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה כלומר קנה הבן ויכול הוא להקנות לבן הבן. וא"ת מאי נפקא לן מינה אם קנה אם לא קנה שהרי בן הבן מכל מקום אינו קונה עכשו שאין הבן זוכה לו עכשו ואינו קונה אלא על ידי נתינת הבן שיתן לבן הבן והילכך אם הקנה הבן לבן הבן כי הוי צורבא מרבנן קנה הבן וקנה בן הבן בהקנאה שיקנה לו הבן ואם לא רצה הבן ליתן לבן תבטל גם כן מתנתו שנתן לו אביו ומכל מקום ירש הוא הנכסים ממילא ואף על פי שאינו יכול ליהנות מהם מחמת נדרו של אב לאו בר קשה דמתא לזכות אלא נותנן הוא אם ירצה לבן הזה או לאחר לפי מה שכתבנו למעלה לדעת הרמב"ם ז"ל גבי מתניתין דפרק הגוזל דקתני בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו וכיון שכן מאי נפקא לן מינה אם קנה הבן מחמת מתנה זו אם לאו. ועוד מאי קאמרו ליה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי הא לכי מאית אבא זוכה הוא בנכסים מחמת ירושתו ונותן לבנו או לאחיו או לכל מי שירצה וכרתנן בסיפא דההיא מתניתין דפרק הגוזל. ושמא נפקא מינה אם היו שם יורשים אחרים שאם אינה מתנה יירשו הם הנכסים ואם קנה הבן כדברי רב נחמן יקנם לבנו כי הוי צורבא מרבנן ואין לשאר היורשים בנכסים כלום. ואינו נכון כלל. אבל לפי הסברא האחרונה שכתבנו למעלה בההיא דאם מת לא יירשנו לא קשיא מידי דמשמע שחלקו הוי הפקר וצ"ע. ועוד יש לי לומר ענין אחר בזה ובאותה משנה של פרק הגוזל ואכתוב אותו בסוף המסכתא. הרשב"א ז"ל. וזה לשונו ז"ל בהשמטה: עוד אני חוזר למשנתנו שבפרק הגוזל שהביאו אותם בפרק השותפין דתנן האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי בחיי אם מת יירשנו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויתן לבנו ולאחיו ולוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. וקשיא לי אם נותן הוא לבנו ולאחיו היאך קתני לא יירשנו ודאי יורש הוא שהרי יכול הוא ליתנן לבנו ולאחיו ופורע להם חובו ואין לך ירושה גדולה מזו. ואי משום שהוא בעצמו אינה נהנה מהם ממש באכילה ושתיה היה לו לומר לא יהנה מנכסיו. ועוד דכשהוא פורע בהן חובו הרי זה נהנה בכך אף על פי ששנינו המודר הנאה מחברו פורע לו את חובו ומפרשינן טעמא בגמרא משום דמבריח ארי מנכסיו הוא הני מילי בפורע מדעת עצמו אבל אם אמר לו פרע לי חובי אסור דשליחותיה קא עביד. ותדע לך דהא תנן ותורם את תרומותיו ותניא בברייתא תורם לו תרומותיו מדעתו ואמרינן עלה בגמרא מדעתו דמאן אילימא מדעתו של בעל הכרי והא קא מיתהני מיניה דקא עביד שליחותיה וכשהוא עצמו פורע חובו מהם כל שכן שהוא נהנה ואסור. ומיהו בזו איפשר לתרץ דהוא אינו פורע חובו אלא הן באין ונפרעין ממנו כלומר מן אותם נכסים שהיו ראויין להיות שלו. ומיהו אכתי קשה האיך נותן לבניו ולאחיו שהרי מועל הוא כשנותנו לאחר או כשהוא פורע בו חובו וכדאמרינן בריש פרק אין בין המודר הנאה באומר לחברו ככרי עליך ונתנה לו מקבל שהוא הנודר מעל לכשיוציא. ועוד קשה היאך איפשר שיירשנו והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום דאפילו נתנן לו האב אינו זוכה בהם ואם קדש בהם את האשה אינה מקודשת וכדמשמע בפירוש באותה שמועה שבפרק השותפין דאיבעיא להו קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן ואתיא למיפשטה מהא דתנן במקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא אוסר פירותיו על חבירו כערלה וכלאי הכרם דמו ליה ואם קדש בהן את האשה אינה מקודשת וכן כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המקדש בגידולין צריך לחזור ולקדש. ועוד קשיא לי דכיון דכשמת האב זכה הוא בנכסים ויכול ליתנן לבנו או לאחיו כההוא דשמיט כיפיה דבפרק השותפין דאמרינן ליה אי הוה בר ברך צורבא מרבנן מאי ואמר להו ליקנינהו הדין ולכי הוו צורבא מרבנן לקנינהו ניהליה מאי אמרו ליה והלא אפילו שתיק מיניה זוכה היה בדין האי ברא בחלק ירושתו ויכול ליתנה לבנו בין הוי צורבא מרבנן בין לא הוי. על כרחך הוא כמו שפירשה הראב"ד ז"ל לאותה משנה שבפרק הגוזל דאהמדיר קאי כלומר שהאב המדיר יכול הוא ליתן לבנו של הנידר. וכן פורע לו חובו דומיא דמתניתין דבפרק אין בין המודר דקתני פורע לו חובו וזן את אשתו ובניו אף על פי שחייב במזונותן וכדתניא נמי בברייתא בפרק השותפין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לווה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו והא דקתני ונותן לאחיו שיטפא היא ומשום דקתני הכי במתניתין דהגוזל את אביו דלעיל מינה תנא נמי הכין בהאי מתניתין אגב שיטפא. אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שפירשה אנידר וכתב וצריך שיאמר להם אלו נכסים שאסר אבא עלי פירשה ז"ל על דרך מתניתין דהגוזל את אביו ונשבע לו ומת דלעיל מינה דאמרינן עלה דההיא בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא. ומפני שהוקשה לו הענין כמו שכתבתי מצא לו הרב ז"ל טענה ליסמך עליה ואמר שגם זו דוקא באומר אלו נכסים שאסר עלי אבא כלומר דכיון דאמר להם כך אין זה אלא כמודיעו שהוא מגביה לו מציאה וכן בפירעון חובו כיון שגילה כן לבעל חובו וקבלן הלה הרי זה כמלוה שאמר ללוה הגביה מציאה ותנה לי והפטר אבל בנותן סתם או פורע סתם אסור ואלו עשה כן מעל. וכן נראה לי ליישב דברי הרב ז"ל. עד כאן. וקשיא לי אהא דרב נחמן היאך איפשר לבן לקנות נכסיו אלו כלל דהא אסרן עליו האב בהנאה וכיון שכן היאך הוא יכול להקנותן לבניו לכי הוו צורבא מרבנן שאם הוא לא קנאן אינו יכול להקנותן. וי"ל דהיינו דהא קשיא להו לפומבדיתאי ורב נחמן דאמר דקני סבירא ליה דכיון דאין הבן קונה נכסים אלו להנאתו כלל אלא להקנותן לבנו לא נכנס זה בכלל איסורו כלל ומי' קנה להקנותן. ועוד יש לי לפרש דלא לקנינהו הדין ברא דנאסרו עליו קאמר אלא הדין איניש דעלמא קאמר וכדמוכח קצת לישנא דקאמר רב אשי בסמוך לאימת קני לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן. ואי להדין ברא גופיה אקני ליה הכי הוה ליה למימר לאימת קני לכי הוי בריה צורבא מרבנן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. א"ל רב נחמן והא סודרא דאמרה תורה שלף איש נעלו שמקנה הקונה למקנה סודרו כדי שיקנה לו חלופין והחלופין נקנין אף על גב דסודרא לא קני המקנה דהא חזינן שהמודר נשאר לקונה. אף הכא נמי אף על גב דלא קני מקנה לבנו ואף על גב דלא דמי דבסודר מה שזה קונה אין זה מקנה והכא מה שהבן קונה מקנה לבנו מכל מקום דוגמא קצת יש שכמו שסודר לא קני ומקנה הכא נמי נימא הכי דאף על גב דלא קני מקנה ופלגינן קניינא. אמר רב אשי מה ראייה מן הסודר דחשבת ליה על מנת להקנות ומאן לימא לן דאם תפיס האי לא מתפיס שאם היה רוצה לעכבו שלא היה יכול לעכבו ומשום הכי החפץ נקנה בו דחליפין דידיה הוא ומה שנהגו להחזיר הסודר לפנים משורת הדין עבדי ואכתי לא אשכחנא קנין לחצאין. ועוד לא דמי סודרא להאי דסודרא על מנת להקנות השתא הוא שקונה על ידי הסודר דבר שהוא ראוי לקנותו בלא סודר בהגבהה אם הם מטלטלין ובחזקה אם הוא קרקע או בשטר שהרי בעולם הם דהשתא קני להו הילכך כיון שהן ראויים להקנות עתה אף על גב דלא קני ליה לסודר לגמרי מהני קנין להקנות את החפץ אבל הכא אותו הדבר שאנו מחזרין עליו (כלי הוי) אמר המגיה אולי צריך לומר: דליהוי קנין חצאין אינו בעולם שעדיין לא נולד בן בנו ואינו ראוי להקנות עתה לאימת קני ואם תמצי לומר דקני כשהוא צורבא מרבנן ההיא שעתא הדרא סודרא למריה. (סמנא סודרא) סודרא סימנא בעלמא הוא כלומר קנין חצאין שדה קונה דמשמיט כיפי דמדמית ליה לסודרא הדר למריה כלומר החצאין שהיה רוצה שיקנה ויפקיע רשותו לגבי הקניין חזר לו דבההיא שעתא שיש לו להקנות לא נעשה הקניין הילכך כיון שהולד אינו ראוי להקנות בשעת הקנין חצאין לא מהני ליה קנין חצאין כמו שמהני לגבי סודרא. שטה. אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא שקנו בו דאי תפיס ליה המקנה לא מתפיס דילמא אם רצה המקנה תפיס לעצמו קנה הסודר וכשאר מקח וממכר דמי הילכך יכול להקנות בו אבל הכא אם ירצה בנו ליקח את הנכסים של אביו לא קנה דהא קאמר ליה אי הוי בר בריה צורבא דרבנן ליקניה לבריה ולא לדידיה. פירוש.

Nedarim 48b:2

Steinsaltz on Nedarim 48b:2

commentary

Nedarim

Steinsaltz on Nedarim

Talmud

Talmud

The Sages of Pumbedita say: This is just as if he stated: Acquire the property on the condition that you transfer it to your son. In such a case he has not given anything to the recipient, but has merely made him a conduit to transfer the item to someone else. And in any case where one says: Acquire this item on the condition that you transfer ownership, the recipient does not acquire the item, and the statement has no effect.

אמרי פומבדיתאי [היו אומרים חכמי פומבדיתא]: אין זה קנין, כי "קני [קנה] על מנת להקנות" הוא, שאינו מקנה למקבל דבר, אלא המקבל הוא רק כמעביר את הזכות לאדם אחר, וכן כאן, אין רצונו של האב להקנות לבנו שיהיה שלו, אלא רק על מנת שיקנה לנכד לכשיגדל, וכל "קני על מנת להקנות" — לא קני [אינו קונה], ולא חל כאן קנין.

Nedarim 48b:2

Sefer HaTashbetz, Part III 301:7

Nedarim

Sefer HaTashbetz, Part III

Talmud

Responsa

The Sages of Pumbedita say: This is just as if he stated: Acquire the property on the condition that you transfer it to your son. In such a case he has not given anything to the recipient, but has merely made him a conduit to transfer the item to someone else. And in any case where one says: Acquire this item on the condition that you transfer ownership, the recipient does not acquire the item, and the statement has no effect.

בכך וכך בשבת וכו' מה שכותבין בכתובות ושטרו' זמן הוא שאם יצאו שטרו' אחרים על הבעל או על הלוה אם מכרו נכסיהם לדעת מי הוא הקודם ויהי' נפרע תחלה ואע"פ שאם אין זמן בכתובה ולא בשטר אינו נפסל בכך ואע"פ שהיא עדות שאין אתה יכול להזימה היא כשרה לפי שאין בודקין עדי ממון בדרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין בפרק קמא דסנהדרין (ב' ע"ב) ובפ' א' דיני ממונות (סנהדרין ל"ב ע"א) ואף לא עדי נשים משום עגונא כדברי הרשב"ם ז"ל או משום חינא כדברי הרמב"ן ז"ל בחדושיו באחרון ביבמו' ומשום הכי שטרי חוב המאוחרין כשרים וכן כתב הרמב"ם ז"ל וה"ה שאם אין בשטר שם מקום שהוא כשר כדמוכח בפ' שני דייני גזרות ואם יצאו שני שטרות בפנינו באחד כתוב בו זמן ובאחד אין כתוב בו זמן יד בעל השטר שאין כתוב בו זמן על התחתונה ואפילו יצאו בחדש אחד ובאחד כתוב יום החדש ובאחד לא כתוב אלא חדש סתם יד בעל השטר שכתוב בו יום החדש על העליונ' וכמ"ש בפ' מי שהי' נשוי (צ"ד ע"ב) הנהו תרי שטרי דנפקי קמיה דרב יוסף חד כתיב בי' בניסן סתמא וחד כתיב בי' בחמשה בניסן ואמר רב יוסף לההוא דכתיב ביה ניסן סתמא אמר בר תשעה ועשרין את ולא תגבה ובגטין אם אין בו (סתם) [זמן] כלל הוא פסול משום פירו' ומשום בת אחותו ואם יש בו זמן כשר אע"פ שאינו מבורר באיזה יום ואפי' כתוב שבוע סתם ולא כתב בו שנה ולא חדש ולא יום כשר דאהני לשבוע דלקמי' ולשבוע דלבתריה כדאיתא בפ"ב דגטין (י"ז ע"ב) ובכל השטרו' נהגו לכתוב הזמן בסוף השטר לפי שהרבה פעמים מקבלין העדות ואין כותבין השטר עד לאחר זמן וכמ"ש בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ב ע"א) אם דכירותו יומא דאקניתו ביה ואי לא כתבו יומא דקיימתו ביה ופירוש בפ"ק דמציעא נראה שמקום הזמן הוא סמוך לחתימת העדים אע"פ שלא פירשו כן רש"י ז"ל ור"ח ז"ל כמו שכתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל והוא מטעם שהזכרתי ובגטין אי איפשר לאחר החתימה שאין חותמים בו אלא יום שצוה אותם הבעל וכן בכתובות אע"פ שאפשר לעשות כן אבל כבר נהגו לחתום השטר ביום הנישואין בפרסום גדול על כן בין בגטין בין בכתובות כותבין הזמן תחלה ובשטרות שכותבין הזמן לבסוף צריכין להתחיל השטר יודעי' אנו עדים וכו' (לשון הכתוב') [הכתוב והוא] עד או ראה או ידע ואמרו בגמרא בפ' שבועת העדות (שבועות ל"ג ע"ב) ידיעה בלא ראי' כגון שהודה בפניהם שהוא חייב לו ובכתובו' אין לפרש זה כיון שכתוב בו זמן בתחלה אינו נופל יפה לשון יודעים אנו עדים ויספיק מה שכתוב בו וקנינא מני' ובשטרות ובכתובות ובשטרי מכירה לשון השטרות הוא דברי העדי' כאלו באו להעיד בב"ד דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ועדים החתומי' על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד על כן כותבים אמר לנו פלוני או זכרון דברי' שהיו בפנינו כמ"ש בפ' מי שמת (ק"ל ע"א) דוכרן פתגמי דהון באנפנא ובגטין הוא דברי הבעל שבקית ותרוכית שהבעל צריך לגרש בעצמו ולא ע"י שליח שאפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים שיאמרו לעדים שיגרשו את אשתו אינה מגורשת כמו שנזכר בפרק מי שמת עד שישמעו קולו ובכתובו' ובשטרו' כותבין מה שאמר להם הבעל והלוה או המוכר והנוצרים בשטרותיהם הם כותבין לשון הלוה או המוכר אני פלוני לויתי או מכרתי והערבי הוא חותם בסוף וה"ה בשטרות שלנו אם כתב הלוה אני פלוני לויתי וחתמו העדים במצותו יש לדון לו דיני מלוה בשטר כי כן כתבו הגאוני' ז"ל והישמעאלים אינן כותבין שטרותיהם אלא בשם הלוה והמוכר ולא בשם העדי' אלא פלוני העיד על עצמו ואמר לעדיו ואח"כ חותמין העדים וזה אין לו שרש אלא אם יאמרו שהוא לשון השופט המקיים השטר בנימוסיהם. ותקנת חכמים היא שתנשא הבתולה ביום רביעי ותבעל ליל חמישי כדאיתא בפרק בתולה (ה' ע"א) הנישואין יום רביעי לפי שבתי דינין יושבין בשני ובחמשי מתקנת עזרא כדאיתא התם (ג' ע"א) ובפ' מרובה (בבא קמא פ"ב ע"ב) ואם יהי' לו טענת בתולים ישכים לב"ד קודם שתקרר דעתו ולא תקנו שתנשא בא' בשבת משום דשקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלש' ימי' יום א' ויום שני ויום ג' ותהא נבעלת ליל חמישי משום ברכה דדגים שנבראו יום ה' ויברך אותם אלהים ואמרו בגמ' (שם) שעכשיו (שאין) [שיש] שם בתי דינין קבועים שנשאת בכל יום ונראה מהגמרא (שם ה' ע"א) דבערב שבת אין נושאים שמא ישחוט בן עוף בשבת לצורך הסעודה ומה שנהגו עכשו לישא ערב שבת כתב הרמב"ן ז"ל שהוא מנהג בורות וכן כתב רבינו יהוסף הלוי אבן מאגש ז"ל אלא שלא מיחו בידם חכמים והיתה מותרת להבעל ליל שבת ואינו אסור משום חבורה כמ"ש בפ' בתולה (ו') ובפ' תינוקת (נדה ס"ד ע"ב) וכן אמרו חז"ל (כתובות ה' ע"א) לאלמנה שתנשא ביום חמישי שלא ישכים למלאכתו שהוא אסור בעשית מלאכה כמו שנזכר בתוספתא ויהיה שמח עמה שלשה ימים ביום חמישי ויום ששי ויום שבת מצות עשה היא מן התורה לשמח אשה חדשה שנאמר ושמח את אשתו אשר לקח ונבעלה ליל ששי משום ברכה דאדם שנברא יום ששי אבל להבעל ליל שבת אסור כמו שאמרו בירושלמי (כתובות פ"ק ה"א) הני דכנסי ארמלן ליכנסן מבעוד יום לפי שאין אדם קונה את אשתו ליורשה ולהיות זוכה במציאתה ובמעשה ידיה אלא בחופה אם בתולה ואם היא אלמנה שאין לה חופה בביאה ואם יבעול אותה בתחלה בשבת נמצא קונה קנין בשבת ואסור וכן להכניס בתולה לחופה בשבת אסור שע"י החופה קונה אותה לזכות בירושתה ובמציאתה ובמעשי ידיה. ויש מקומות שמתחילין בשם ה' אל עולם כמנהג הישמעאלים ואינו כמנהג חכמים ז"ל שהרי עשו יום טוב כשבטלו הזכרת השם מהשטרות כמו שנזכר במגלת תענית ובראשון מראש השנה (י"ח ע"ב) לפי שלמחר יפרע זה את חובו ונמצא השטר מוטל באשפ'. בכך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני הוצרכו לומר כן לפי שיש מונין ממולד וי"ד שהוא מולד תשרי שנה אחת אחר מולד בהר"ד וכן הם מניני התורה למנות מבריאת אדם הראשון שהוא מולד וי"ד ונברא ביום ששי. ולפי שהבריאה היתה יום ראשון והוא כ"ה באלול לדעת ר' אליעזר שאמר (ר"ה יו"ד ע"ב) בתשרי נברא העולם. ע"כ כדי שלא יניחו אותם החמש' ימי' מתחילין בקצת המקומות למנות ממולד בהר"ד שהוא מולד תוהו שהוא שנה אחת קודם שנת וי"ד וכן נוהגין במקומותנו ואלו לא פירש לאיזה יום מונין הי' אפשר לטעות בין מוקדם למאוחר שאם כתב בו שנת חמשת אלפים ומאה ותשעי' וחמש לבריאת עולם סתם הי' איפשר לטוען לטעון זה החשבון הוא לפי מולד וי"ד והוא מוקדם ופסול. ומשום ב"ד טועין שהרי לפי הדין אינו נפסל בכך דתלינן שהסופר כתבו בדקדוק כדמוכח בפ"ק דע"ז (יו"ד ע"א) על כן פירשו שהוא לפי המנהג הידוע למנות לבריאת עולם במקום ההוא ובימי רבותינו היו מונין למלכות יון וכן נוהגין במזרח ואומרי' בכך וכך לשטרות ומתחיל בשנת שלשת אלפים וארבע קמ"ח שנה אחר בריאת העולם אלף שנים אחר יציאת מצרים כמו שהוא מפורש בתלמוד בפ"ק דע"ז (ט') והי' אומר ר' מאיר (גיטין פ' ע"א) שאם שינה ממטבע שטבעו חז"ל ומנא למלכות אחרת שהולד ממזר אבל אנן קי"ל כרבנן (שם ע"ב) דפליגי עליה שאפי' לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר כשר וכ"ש לבריאת עולם שאפי' ר"מ אינו פוסל אלא אם כותב לאיזה מלכות אחרת שהיא יותר גרוע' ממלכו' יון אבל לשם מלכו של עולם שהוא בריאת העולם אפי' ר' מאיר מודה לכתחלה עבדי' הכי. ולשון מתא פלונית הוא כולל עיירות גדולות וקטנו' בפ"ק דגטי' (ז' ע"א) אמרי מתוותא דארעא דישראל קא חשיב גבי וקינה ודימונ' ועדאד והם עיירות ובפ' עושין פסין (עירובין כ"א ע"א) אמרי' אחויהו מתוותן די שולטן בתוך ע' אמה ושירים והם כפרים קטנים וכן כתבו בתוס'. דעל כיף ימא יתבא תרגום על שפת הים על כיף ימא ולומר לשון יתבא והיא אינה יושבת לשון מקרא הוא ואמרת אל צור היושבת על מבואת ים ביחזקאל יושבת העמק בירמ' וכן יושבת בלבנון ולשון רבותי' ז"ל (מגילה ו' ע"א) דיתבא בריש טורא יושבת בנחל יושבת בין החלות ואם הוא על שפת הנהר יכתו' דעל נהר פלוני יתבא כי כן לשון רז"ל בפ' כל הגט (גיטין כ"ז ע"א) ובפ"ק דמציע' (כ' ע"א) בשוירי מתא דעל רכיס נהרא ואם היא רחוקה מהם מעט יכתוב דעל תחום כיף וכו'. ונהגו לכתוב בכתובו' וגטין איך אמר ר' פלוני ואינו נופל יפה על הלשון וכבר הוקשה זה להרא"ש בנסח הגט ועם כל זה כתבו הוא בנסחו שלא לשנות ובכתובו' אפשר לתקן זה שהוא לשון העדים וכאלו כתבו יודעי' אנו איך אמר לנו פלו' ואם היא בתולה כותבי' בתולתא דא ואם אינה בתולה כותבי' כלתא דא וכתב הרמב"ם ז"ל בנסח הכתוב' שאם היא אלמנה כותבים אלמנה ואם היא גרושה כותבי' גרוש' ואם היא שבויי' כותבי' שבוייה כדי שלא יכשל כהן ובקצת כתובו' ראיתי כן בגרוש' שכהני' הדיוטו' מצוים אבל באלמנה לא נהגו כן ונראה לפי שאין כ"ג האסור באלמנ' מצוי בגולה ואף בגרושה חשש רחוק הוא שהכהן הנושא אותה אחר זה שנשאה אלמנה או גרושה אם יבדוק בכתובתה ויראה שאין לה אלא מנה (יבדוק בכתובתה ויראה שאין לה אלא מנה) יבדוק אם נשאת לשני אלמנ' או גרוש' ואם היא אלמנה ותתאלמן מזה השני הרי הוא קטלנית ואסור' לכל העם ככהן וחשש רחוק הוא זה ואם גרושה מן הארוסין או חללה שיש לה מאתים הי' קרוב לחוש לזה. הוי לי לאנתו כדת משה וישראל שעד עכשו לא היתה אלא מקודשת ואינו חייב בשאר כסות ועונה ועכשו נעשית נשואה להיות אשתו גמורה להתחייב במה שכתוב בכתובה. ואנא במימרא דשמייא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואסובר ואכסה וכו' מענין אפלח הי' מוכיח רבי' אליהו שחייב אדם להשכיר את עצמו לזון את אשתו וכן הי' נראה מפ' אע"פ (כתובות ס"ג ע"א) דאמרי' המודר על אשתו ממלאכה הוי כאומר איני זן ואיני מפרנס ור"ת ז"ל היה חולק בזה דההוא בפ' אע"פ שהוא כמודר מזונות כנגד מעשה ידיה שכיון שהוא נוטל מעשה ידיה חייב לזונה ואם אינו עושה כן הוי מורד ולשון כתובה שכתוב בו אפלח אינו לשון שכירות שישכיר את עצמו אלא עבוד' שצריך האיש לעשות בביתו ושדהו לחרוש ולזרוע ולהצליח נכסיו לא להשכיר עצמו לאחרים. ואוקיר הוא לשון כבוד וכמו שאמרו בפרק (גיד הנשה) [כסוי הדם] (פ"ד ע"ב ע"ש) לענין יכלכל דבריו במשפט אוהבה כגופו. ומכבדה יותר מגופו. ואזון הוא חיוב מזונות שחייבה תורה שארה וכו' לא יגרע ותרגם אונקלוס זיונה וכן דעת הרמב"ם ז"ל והסכים עמו הרשב"א ז"ל בחדושיו בפ' המדיר והרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק השולח וכן בפ' המדיר אומר שאין חיוב מזונות אלא מדרבנן שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (כתובות מ"ז ע"ב) והרמ"ה ז"ל כ' דאע"ג דלא מחייבינן ליה למפלח אבל היכא דעבד ושקל אגרא מחייבינן ליה לזונה ואפי' אי לית ליה אלא מזונא דחד יומא ואע"פ שבע"ח אין דינו כן אלא משיירינן ליה מזון שלשים יום באשתו אינו כן שאין מסדרין לו. ולי נראה שאם לב"ח מסדרין שחיובו מן התור' כ"ש למזונות אשתו שאין חיובו אלא מדרבנן כדעת הרמב"ן ז"ל אבל דברי הרמ"ה ז"ל דברי טעם הם דלא שייך סדור במזונות אשתו שהרי המזונות הם החוב בעצמו משא"כ בחוב הבא מצד אחר ועוד דלא גרע' אשתו מעבד עברי דכתיב ביה וטוב לו עמך במאכל וכן אמרו בגמ' בפרק אע"פ. ואפרנס אין בכלל פרנס' מזונו' אלא שאר צרכים וכן לשון התלמוד (שם ס"ג ע"א) האומר איני זן ואיני מפרנס. ואפי' בדברים שאינן בין איש לאשתו שייך לשון פרנסה כגון להשיא בתו אל יתפרנסו בנותי מנכסי (כתובות ס"ח ע"ב) לפרנסה שמין באב (שם ע"א) ואפי' להשיא אחרים אמרי' (שם ס"ז ע"א) יתום ויתומה שבאו להתפרנס וכל חיובי האיש לאשתו יותר מהמזונו' כגון תכשיטין ונותן לה מעה כסף לצרכיה בכל שבת כמ"ש בפ' אע"פ (כתובות ס"ד ע"ב) ומדור הכל בכלל הפרנסה. ואסובר כן הוא מתרגם לכלכלך שתרגו' לסברותך וכלכלה ופרנסה הכל אחד אלא שזה לשון מקרא וזה לשון חכמים ותרגום ובן משק ביתי ובר פרנסה הדין ותרגם יונתן רועים כלבי עבדי רעותי ויתפרנסין יתכון ואונקלוס תרגם הרועה אותי דזן יתי וכן תרגם אכלכל אתכם אזון יתכון כי רעיה וכלכלה בלשון עברי הם פרנסה ומזון ומסובר בלשון ארמית. ומה שנהגו לכתו' יתיכי ליכי ואין בנסח רבי' משה ז"ל אלא יתיכי אבל אינו טעות כי נוהג בלשון ארמית להוסיף לי עם יתי זבדני אלהים אותי תרגם אונקלס יהב ה' יתי לי ותוספת היוד נוהגת היא אפי' בלשון עברי המעטרכי חייכי למנוחייכי וכן רבי'. ואכסה הוא חיוב כסות הכתוב בתורה. כהלכת גוברין יהודאין וכו' כדין חיוב כל ישראל אם מן התורה אם מדברי סופרים ונכנס בכלל זה חיוב פרקונה וקבורתה ושאר תנאי כתובה ממזונות אלמנה וכתובת בנין דכרין וכתובת בנן נוקבן שאע"פ שלא נכתבו כמי שנכתבו דמי לפי שהם תנאי ב"ד אבל נכלל כל זה בכלל אפרנס ואסובר. וכל ספוקייכו בשופרא דשטרא כמ"ש בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ט ע"ב) בענין מוכר דקל לחברו שקנ' תלאין וציצין והוצין ואע"פ שנהגו לכתבם אם לא כתבם קנה דשופרא דשטרא הוא למכתבנהו ואם לא כתבם קנה כי אינו חיוב לכתבם וכן בכל חיובי האיש לאשתו אע"פ שאם לא כתבם נתחייב אם כתב' שופרא דשטרא הוא ותרגום כמשפט הבנו' כהלכת בנו' ישראל וכן כהלכת גובראין יהודאין כמשפט בני ישראל. ויהבנא ליכי מוהר בתולייכי לשון הכתוב כמהר הבתולו' הוא מה שנותן הבעל לאשה משלו כמו הרבו עלי מאד מהר ומתן. כסף זוזי מאתן דחזו ליכי. ויש כותבין דחזו ליכי מדאורייתא ודחו זה שאין חיוב כתוב' אלא מדרבנן כדמוכח בפ"ק דכתובו' (יו"ד ע"א) ופ' בתרא (ק"י ע"ב) ומאתים של כתוב' בתולה לפי קבלת הגאונים ז"ל הם משקל חמשה ועשרים דינרי זהב שמטבע מדינה אינו אלא שמיני' מטבע צורי ולא חייבו חכמים אלא מאתי' מזוזי מדינת ירושלים שהם שמיני' מטבע צורי וחזרו מאתים כ"ה דינרי זהב מכסף צרוף כל דינר משקל ששה ותשעים גרגירי שעורה או חטה ובכתוב' אלמנה כותבין מהריכי כסף זוזי מאה מחציתם שהם משקל שנים עשר דינרי זהב וחצי דינר ודין גרושה כדין אלמנה ואם היא מן הנישואין אע"פ שהיא בתולה דינה כדין בעולה כדאיתא בפ"ק דכתובו' (י"א ע"א) ותרגום מאתים מאתן ואין לטעו' שיהי' פירושו מקומנו לפי יש מקום בלשון ארמי מתא שא"כ היו אומרין מאתין כי בלשון ארמית כשהם ר"ל מקומינו אומרים מאתי' תיתי ותשבע במאתין (כתובו' פ"ה א') יהב לן גברא דעל מאתין וכן גברא אתא מאתהן אבל כסף זוזי מאתן ר"ל מאתי' לא מקומינו. ואיעול לותיכי כארח כל ארעא זהו מצות עונה כדרך כל הארץ והוא לשון מקרא ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ ומצו' עונה פירשוה חז"ל הטיילים בכל יום וכו' כדאיתא בפ' (הפועלים) [אע"פ] (ס"א ע"ב) וכל זה שופרא דשטרא הוא שאפי' התנה עליה לבטל מצו' עונה אין תנאו קיים לפי שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל כדאיתא בפרק אע"פ (כתובות נ"ו ע"א) ומקומו' אחרי' ממציעא (צ"ד ע"א) ונזיר (י"א ע"א) ובתרא (קכ"ו ע"ב) ואין להאריך בזה כי דבר ידוע לכל. וצביאת מרת פלוני' והות לי לאנתו וצביאת לשון רצון בלשון ארמי בדניאל ולמאן די הוה צבי הוה מחי וכן לשון רז"ל לעושין צביונו של מקום כלו' רצונו וכותבין כן לפי שאע"פ שהאשה מתגרש' לרצונה ושלא לרצונ' אבל אינה מתקדש' אלא לרצונה ואפי' קטנה לכתחלה כמ"ש אין מקדשין את הקטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה נקרא לנערה ונשאלה את פיה בפ' האיש מקדש (קידושין מ"א ע"א) ובאחרון מקדושין (פ"א ע"ב) ובפ' אע"פי. ודא נדוניא לשון נדוניא נאמר על מה שמכנסת האשה לבעלה כתוב' צאן ברזל שאם פיחתו לו ואם הותירו לו ולשון תלמוד הוא ההוא דאמר הבו נדוניא לברת' בפ' נערה שנתפתתה (כתובות נ"ד ע"א) ובפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ד ע"ב) ההוא גברא דיהב זוזי אנדוניא דבי חמוה זל נדוניא ולפי שהכל היא לבעל נקראין צאן ברזל דרך משל כמו הצאן שאין להם צמר לגזוז אותם והם כמו ברזל שאינו מוסיף שיקח התוספ' וישאר העיקר כן הם אלו הנכסים שהכל הוא שלו לא הפירו' לבד ונכסי מלוג הם הנכסים שיש לאשה שנפלו לה בירוש' או במתנ' שאין לבעל בהן אלא הפירו' בחייה כמו מי שמולג הצמר ולוקחו לעצמו והשאר נשאר לאשה עד שתמו' וירשוה ובירושל' (יבמו' פ"ז ה"א) וכן בב"ר פרשת ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר בעו קומי ריש לקיש מהו דתניא נכסי מלוג כמה דאת אמר מלוג מלוג. דאנעלת ליה מדנפשה אם יש לה נכסים ואם השיאה אביה מנכסיו או אחר משאר בני אדם כותבין מבית אביה או מבית פלוני לפי שאם חוזרת נדוניתה ליורשיה כגון אם מתה ותקנת חכמי' היא שתחזור נדוניתה או מקצתה ליורשי' תחזור לאותם שנתנו לה כי כן נהגו ועל דעת כן נתנו לה שיחזרה להם. ויש להסתפק אם כתוב בכתובה דהנעלת ליה מבית אביה ואמה אם יכול הבעל לטעון לאשתו אם גרשה כבר נתתי לך מקצת כתובתיך בנדוני' בתנו שהרי על שמך נכתבו כמו על שמי ויהי' מחצה שלו ומחצה שלה כמו שהוכיחו חכמים מוהיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו כדאיתא בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ג ע"א) ובפ"ק דע"ז (יו"ד ע"ב) ובפ"ק דיומא (י"ז ע"ב). דהנעלת ליה לשון פסוק הוא בדניאל. בין בכסף הם כלי כסף או זוזי כסף. וזהב חלי זהב ודינרים. ובגדים הם בגדי צמר ופשתים כי כן דרשו חז"ל כל מקום שנאמר בגדים סתם אינו אלא צמר ופשתים לענין טומאה ולענין ציצית בפ"ק (דיומא) [דיבמות] (ד' ע"ב). ותכשיטין כגון כלי משי ורקמה חשובים שהאשה מתקשטת בהם ולשון תכשיטין לשון קשוט כי הכ"ף והקו"ף מתחלפין כמו כובע וקובע ובפ' במה אשה יוצאה (שבת ס"ג ע"א) תכשיטין הם לו אין מונעין תכשיטין מן הכלה בראשון מכתובות (ד' ע"א) ושאר מטלטלין כמו יורות וקומקמוסין וכיוצא בזה מתשמישי כלי סעודה. ושמש ערסא כגון כרים וכסתות וסדינין ורדידין שהם תשמישי המטה. ואם הכניסה קרקע צריך לכתוב וקרקע פלוני בסימניו הנשום בכך וכך וכ"פ בפ' חזקת הבתי' שדה שהכניסה לו שום משלה ויש כותבין הכל קבל עליו חתן דנן וזקף הכל עליו במלוה ורשו וכן הוא בנסח הכתובה להרמב"ם ז"ל ולשון ורשו הוא חוב מתרגם לא תהי' לו כנושה כרשיא משאת מאומה ורשו כל מדעם ולשון רז"ל (ב"ק מ"ו ע"ב) ממארי רשותך פארי איפרע כלו' שהבעל חובך אפי' לא תוכל ליטול ממנו אלא סובין להפרע מחובך טול. וענין וזקף עליו הכל הוא לשון רבותי' ז"ל בכל מי שהוא מחזיר חיוב שיש לו על חברו מאיזה דבר שיהי' שטר חוב ומלוה כמ"ש בפ' איזהו נשך. (בבא מציעא ע"ב ע"א) ישראל שלוה מעו' מהעכו"ם וזקפן עליו במלוה ובפ' הגוזל עצים (בבא קמא ק"ט ע"א) הגוזל את הגר וזקפן עליו במלוה וכן בפ' המקבל (בבא מציעא קט"ו ע"א) גבי שכר חמר שכר כתף יכול אפי' זקפן עליו במלוה תלמוד לומר כי תשה בפ"ב דגטין (י"ח ע"א) כתובה מאימתי היא משמטת משתפגום ותזקוף ורוצה לומר כי הכתובה אינה משמטת לפי שהיא כמעשה ב"ד ואם גבתה מקצתה ואם פגמה אותה ומה שנשאר החזירתו מלוה וזהו לשון זקיפה אם עברה עליה שמטה מאותה שעה שמטה מתור' כתובה וחזרה לתור' מלוה שהשביעי' משמטתה וכותבין כן שלא יהי' דין הנדוניא כדין הכתוב' לגבו' בפחו' שבמטבעו' ואם נכתבה כתובה במקום אחד וגובה במקום אחר כדאי' באחרו' מכתובו' (ק"י ע"ב) זהו מקולי כתובה וכו' יש קולא אחרי' בפ' יש בכור (בכורות נ"ב ע"א) על כן כותבין שהחתן קבל עליו נדוניא זו כדין מלוה ורשו לא כדין עיקר כתובה שהוא מנה מאתים לדון בו כדין קולי כתובה אלא כדין חומר מלוה וזה לא הי' צריך לענין נדוניא שמן הדין דינה כדין מלוה לגבו' לעולם בלא הזכרה ואינה כדין עיקר כתובה שהוא מנה מאתים שלא לגבות אחר ך"ה שנים שלא בהזכר' כדאי' בפ' הנושא (כתובות ק"ד ע"א) והכי איתא בירושלמי (שם ה"ה) ולא הוצרך תנאי זה אלא לענין תוספ' דקי"ל כרבי יוחנן דאמר בירוש' בפ' הנזקין (ה"א) שהתוספ' הוא כדין כתובה מהאי טעמא וכמ"ש הרא"ש בפ' הנושא ולזה הועיל תנאי זה שיהי' התוספ' כדין מלוה כמו הנדוניא אבל בנדוניא עצמה לא הי' צריך תנאי זה שדינה כדין מלוה לא כדין כתובה לגבו' מן הזיבורי' וכמו שמוכח בפ' הנזקין וכ"כ הרשב"א שם בחדושיו ולפי מה שכתבו הגאונים ז"ל בפ' המקבל מקום שנהגו לעשו' כתובה מלוה שתהי' נגבית אפי' מחיים אע"פ שלא ניתנה כתובה ליגבו' מחיי' כדאיתא בפ' האשה שנפלו לה נכסים (פ"א ע"א) א"כ הכותבים יש רשו' לאשה לגבו' מחיים אבל רש"י ז"ל לא כתב כן אלא שאם האב נדר לבתו נדוניא הרי הוא חוב עליו ויגבה אותה החתן ממנו כדין מלוה וכן הסכים עמו הרמב"ן בפי' זה וכתבו הגאונים ז"ל דמאי דאמור רבנן לא ניתנה כתובה ליגבו' מחיים היינו דוקא מיבעיא למישאל ולמפקי אבל אי טענה הב לי מאי דכתבת לי בכתבתא דאעביד תכשיטין ואיתיב תחותך ואשמשינך דינא הוא דיהיב לה כל מה דכתב לה וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דהכי מסתבר אבל הרשב"א ז"ל חולק בתשוב'. ואוסיף לה מדיליה בפ' אע"פ (כתובות נ"ד ע"ב) שנינו אם רצה להוסיף לה מאה מנה מוסיף פירוש על עיקר כתובתה שהם מאתים יכול להוסיף ולא חיישי' לכסופא דאחרי' שאין מוסיפין ודין התוספ' כדין מאתים כמ"ש שם (שם) תנאי כתובה ככתובה דמי ופי' רש"י ז"ל ודין תוספ' כדין העיקר לכל אותן הדברים הנזכרים שם בגמרא וכבר נפל ספק בדין התוספ' אם אין לבעל נכסי' ידועים איך ישתעבדו נכסיו לאחר מכאן בתוספ' והלא דבר שלא בא לעולם הוא ואע"פ שכתב דקניתי ודאקנה ואמרי' בפ' מי שמת (קנ"ז) דמשתעבדי זהו בדבר שהוא חייב בו הואיל וגופו מחוייב משתעבדים הנכסים שיקנ' בכלל גופו וכן אם היו לו נכסי' יכול לשעבד עצמו לחוב שיתחייב בו מיד אבל זה שאינו מחיי' עצמו אלא לכשתתאלמן ותתגרש אם אין לו אותן נכסי' בשעת הקנין איך ישתעבדו לאשה וי"א שאין משתעבד אלא מה שיש לו בשעת הקנין ואין כן מנהג שלנו. וי"א שמצינו בענין זה כמ"ש בפ' הפועלים (בבא מציעא צ"ד ע"א) מתנה שומר חנם להיות כשואל כשקנו מידו ומשמע בכל ענין אפי' אין לו נכסים ואין זה קנין דברים שהרי כשהיו לו נכסים יחול השעבוד עליהם. וי"א דכיון שהודה שהוא נותן לה כך וכך הודאת בעל דין כמאה עדים דמי דומה למה שאנו כותבין והקניתי ארבע אמות קרקע בחצר אע"פ שאנו יודעין שאין לו קרקע הודאתו כמאה עדים דמיא. ומה שנהגו להוסיף לבתולה שליש אינו הנז' בגמרא בפ' מציאת האשה (ס"ו) שאותו דין הוא להוסיף בכספים שליש מהטעם שאמרו בירושלמי (שם ה"ג ע"ש) רוצה אשה לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש ולפחו' חומש בבגדים מאות' הטעם שנתנו גם כן בירושלמי (שם) רוצה אשה לבלות כליה ולפחו' חומש ואנו נהגנו כן בין בבגדים בין בכספים להוסיף שליש לבתולה ולאלמנה ולא כלום אפילו בכספים אלא מנהגנו אינו נז' בגמרא וכבר אמר רשב"ג שם (שם) על זה הכל כמנהג המדינה. ואמר לן חתן דנן וכו' שאינו רשאין לחתום עד שיאמר להם חתומו אז יחתמו בפניו שאינן אלא שלוחים ואם נמחק השטר או נאבד אינן רשאין לכתוב שטר אחר אלא במצותו אפי' ברי להם שלא נפרע לפי שכבר עשו שליחותו כמו שהוא מפורש בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"א ע"א) ובפ' (המקבל) [התקבל] (ס"ג ע"ב). שטר כתובה דא הם מנה מאתים שהם עיקר כתובה. קבילת עלי ועל ירתאי בתראי שהמלוה קודמת לירושה כמו שנזכר בפר' גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ע"ב) דשעבודא דאוריית'. להתפרעא מכל שפר ארג נכסין תרגום כל כבודה בת מלך פנימ' כל שבח ארג נכסי פלכי אוצרי מלכיא דמטמרין מלגו יקרבון קורבניהון קדם מלכ' ודורונין די מרמצן בדהבא סגינא לבושיהון כן מצאתי תרגום זה כתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל במס' כתובו' בסוף המסכתא. שפר יופי ארג חמדה ולשון שפר הוא לשון גמרא בפ"ק דמציעא (ט"ו ע"א) שופרא שבחא ופירא. ארג תרגום ונחמד ומרגג. וקבל עליו שתהא נפרעת מן העידית לא מן הזיבורית כדין כתובת אשה שאינה נפרעת אלא מן הזיבורי' כדאיתא בפ' הנזקין (גיטין מ"ח ע"ב) ובפ' ארבע אבות (בבא קמא ז' ע"ב) וגם לא כדין מלוה להפרע מן הבינונית כדאי' התם (שם) וכיון שפיר' שתהי' נפרעת מן העידי' אפי' מיורשי' תגבה מן העידית אע"פ שאין נפרעין מן היתומי' אלא מן הזיבורית ואפי' בעל חוב וכ"ש כתובה שאפי' מן הבעל אינה נפרעת אלא מן הזיבורית כיון שפירש שתגבה מן השבח אפי' מן היתומים תגבה מן העידית כן כתבו האחרוני' ז"צ בפ' הנזקין. ובכלל נכסים הם עבדים ושטרו' ובהמות ועופות ותפילין כדאי' בפ' מי שמת (בבא בתרא ק"נ ע"ב קנ"א ע"א) וקרקעו' הם נכסים שיש להם אחריו' ומטבעות זהב וכסף ופירות וכל דבר הנקנה הם בכלל וקנינין כדאי' בפ' הזהב וכן ס"ת נוטלתו האשה בכתובתה כמו שנרא' ממס' בכורים (פ"ג מי"ב) וכן פירש רבינו שמשון ז"ל וכן כתוב בספר התרומות בשם הרב אלברגלוני ז"ל וכ"כ בס' חשן המשפט (סי' צ"ז) וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפ' המקבל. וקנינין דאית ליה תחות כל שמיא דקניתי ודאקנה כן נהגו לכתוב ובנסח הרמב"ם ז"ל דאקנאי ודאנא עתיד למקני והרב בעל העיטור ז"ל לא ישר בעיניו זה אלא כמ"ש בגמ' בפ' האשה שנפלו לה נכסי' (פ"ב ע"ב) דאקנאי ודקנינא ואין לשנות המנהג שאין הכל בקיאין להבין שיהיה ודקנינא לשון עתיד ולשון התלמוד בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"א) דאקנה קנה ומכר וכן בפ' חזקת (בבא בתרא מ"ד ע"ב) וכותבין כן שאם אין לו עכשו נכסים וקנה אחר כן נכסים שתוכל האשה לגבות מהן ואפי' מכרם אח"כ לפי שבשעת קנין נשתעבדו לה כל הנכסים שיקנה אע"פ שלא היו בעולם כדאי' בפ' מי שמת (שם). ממקרקעי וממטלטלי מקרקעי ואגבן מטלטלי נכסין דאית להון אחריו' ואגבן דלית להון אחריות כל קרקעות שיש לו לאדם וכן מטלטלין שהיו לו בשעת שעבוד חל שעבוד עליהן ואם לא מכרם תגבה מהן כדאמר בפרק מי שמת (שם) מניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה ואם אין לו קרקעות עכשו וקנה קרקעות לאחר מכאן ומכרן אם לא כ' לה דקניתי ודאקנה אינה גובה מהן וכ"ש מטלטלין שאפי' כ' לה דאקנה אם מכרן אינו גובה מהן ואם כ' לה דאקנה וקנה קרקעות ומכר גובה מהן שהלוקח הפסיד לעצמו שלקח קרקע משועבדת לכתובה ובעל חוב דשטרא קלא אית ליה אבל אם קנה מטלטלין ומכרן אפי' כתב לה דאקנה זכה הלוקח דאין דין קדימה במטלטלין שאין אדם סומך עליהם כמו שהוא סומך על הקרקעות ואם כ' לה קרקעות ואגבן מטלטלין חל השעבוד על המטלטלין ואפי' על המטבע. אגב קרקעו' כלו' על גב קרקעות מענין על גבי חרשו חורשים וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות ניקנין עם נכסין שיש להם אחריות כדאיתא בפ"ק דקידושין (כ"ו ע"א) ולמדו זה מהכתוב בבני יהושפט ויתן להם אביהם מתנות עם ערים בצורות ואמר' שם שאפילו אין המטלטלין צבורין בתוך הקרקע כיון שנקנה קרקע נקנו המטלטלין בכל מקום שהן ואפי' קרקע כל שהוא ומטלטלין הרבה וזהו לשון הכתוב בכתובה ממקרקעי וממטלטלי שהם בידו עכשו מקרקעי ואגבן מטלטלי דאקנ' שיהיו הכל משועבדין לכתובה זו ואפי' ימכרם תוכל להוציאם מיד הלוקח והיה מן הדין שאם הבעל ימכור מטלטלין שהיו לו או שקנאם אחר הנישואין שתוכל האשה לגבות מהן באלמנו' וגרושין אלא שלא נהגו כן מפני תקנת השוק שלא יהיה אדם מוצא מי שיקנה ממנו מטלטלין כשיצטרך להם אבל הדין בקרקעות נשאר קיים שאם ימכור קרעותיו אפי' אותן שקנה אחר הקנין תוכל לטרוף אותן מן הלוקח. ואם לא היו לו נכסים וקנה אחר כן והיו עליו שתי כתובו' או כתובה ובע"ח ומכרן זהו שאמרו בגמ' בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"ב) לוה ולוה ואח"כ קנה מהדורא בתרא דרב אשי אמר לן יחלוקו לפי שיד שניהם שוה בו ויש אומ' שמפני ספק יחלוקו ולפי זה אם קדם האחרון ותפס אם הם מטלטלין זכה ויש אומרי' שאינו מפני הספק אלא מפני שיד שניה' שוה בו ולפי זה לא מהניא תפיסה ויחלוקו וי"א יחלוקו לפי ממון וי"א יחלוקו בשוה וכן נראה וכבר הארכתי בזה בתשובה בחל' ב' סי' ק"מ. ומ"ש נכסין דאית להון אחריו' ואגבן נכסין דלית להון אחריו' אינו אלא פירוש מקרקעי ואגבן מטלטלי שקרקעו' יש להם אחריו' שהם קבועים במקומן והמטלטלין אין להם אחריו' ויכול להשמיטן ולשון אחריו' הוא מלשון אחר שיכול לרדוף אחריהם ולטרוף אותם מהלוקח. כלהון יהון אחראין. בפ' האשה שנפלו לה נכסים (פ' ע"ב) אמרו לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה ומתקנת שמעון בן שטח היא כדאיתא התם (פ"ב ע"ב) שאם מכרם תלך אחריהם ותטרוף אותם מהלוקח וכיון שכתוב כלהון נכסין בכלל זה כל המטלטלין אפי' חטי ושערי כדאיתא בפ' מי שמת (בבא בתרא ק"נ ע"א) ובפ' אלמנה נזונת (כתובות ק' ע"ב) אמרי מטלטלי דיתמי מזבנין להו אפילו חמרא ושכרא. וערבאין הוא לשון תלמוד בפ' יש בכור (בכורות מ"ח ע"א) ובפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ד ע"א) נכסוהי דבר אינש אינון ערבאין ליה ולמדו מזה שכמו שאין נפרעין מן הערב עד שיתבע את הלוה תחלה כן הדין בנכסים שדינן כדין ערב ולשון ירושלמי הוא דאמרי' בפ' שבועת הפקדון (ה"א) שנים שלוו מא' הם אחראין וערבאין זה לזה והביאה הרי"ף בהלכותיו. ומשועבדין לשון עבדות והשתחוואה דעבד לוה לאיש מלוה תרגום ישתחוו לך לאומים ישתעבדון לך מלכין ותוספ' השי"ן הוא נהוג בלשון ארמית אומרים גט שחרור מלשו' כי לא חופשה שתרגומו ארי לא אשתחררת ושכלולי מל' ויכלו שתרגמו ואשתכללו והוא לשון הכתוב בעזרא ושוריא אשתכללו ולשון תלמוד הוא בפ' קמא דקדושין (י"ג ע"ב) ובפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ע"ב) שעבודא דאוריית'. למגבי מנהון הכל משלם כך כותבין והוא טעות נפל בפי הסופרים ובספרי הקדמונים מצינו נותן לו שכרו מושלם בוא"ו אחר המ"ם אבל כיון שנפל הטעו' אין כח בשום אדם לסלקו דשבשתא כיון דעאל עאל. ואפילו מגלימא דעל כתפאי. לשון התלמוד הוא. בראשון מקמא (י"א ע"ב) ובפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"א) מניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ודע כי הרי"ף ז"ל פסק דמסדרין לב"ח בפ' המקבל כמו שמסדרין להקדש שהמקדיש כל נכסיו אין נוטלין ממנו מה שצריך לו שנאמר ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך כן לב"ח מסדרין דגמר מיכה מיכה מערכין נאמר כאן וכי ימוך אחיך ונאמר להלן ואם מך הוא מערכך מה להלן מסדרין אף כאן מסדרין ור"ת ז"ל חלק עליו ואמר דמספר כתובה נלמוד שכותבין ואפילו מגלימא דעל כתפאי והרמב"ן ז"ל כתב דהא ודאי לאו ראיה היא שאני התם דאתני ואפשר דמהני ליה תנאה ואפשר דלא מהני ליה דמגלימא דעל כתפיה שאינה ראוייה לו קאמר כגון שהיה לבוש אצטלא של מאה מנה שמפשיטין אותה ממנו ואע"פ שלא היה צריך להתנות שמן הסתם כך הוא הדין שופרא דשטרא הוא כן כתב רבי ז"ל והכי מוכח בנדרים בפ' ר' אליעזר וכן כתב הרא"ש ז"ל שם. ולענין שינוי המטבעו' אם פיחתו אותן בעת הפרעון ממה שהיו בעת הנשואין אם היה יותר מחומש שעשו מארבע יותר מחמש צריך לפרוע אותה כמו עת כתיב' הכתובה כדעת הרי"ף ז"ל בפ' הגוזל עצים וכן כ' הרמב"ם ז"ל בהלכו' מלוה ולוה בפי' וכן הסכמת האחרונים ז"ל. וכל זמן ששטר זה יצא קיים מתחת ידה בדלא קרוע שאם היה קרוע קרע ב"ד שהוא שתי וערב כלו' קרע אחד באורך וקרע אחד ברוחב הוא בטל שאם לא היה בו אלא קרע אחד אין הוכחה שנקרע על ידי ב"ד אלא מעצמו שכן דרך השטרו' להתקרע באורך או ברוחב כשהן נכרכין אלא אם נפסק לשנים שהוא בטל וכן שני קרעים אחד באורך ואחד ברוחב נעשה על ידי אדם כדי לבטלו כדאיתא בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ח ע"ב) או בדלא כתוב על גבו שהוא פרוע שאם היה כתוב על גבו שהוא פרוע הוא בטל כדאי' בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא כ"א ע"א) סמפון היוצא לאחר חתום שטרו' אי לאו דפרוע הוא לא הוה מרע לשטריה ובפ' השואל (ק"ג ע"א) אמרו אם איתא דפרעיה הוא הוה ליה למכתב על גביה וכו'. תהא נאמנת היא ויורשיה והבאים מכחה הבאים מכחה הם יורשים שלה או אם אדם קונה כתובתה ולשון התלמוד הוא הבאין ברשותה בפ' הכותב (כתובות פ"ו ע"ב) מדין התלמוד נרא' בפ' הכותב (שם) דנאמנות זו תועיל לגבו' בלא שבועת אלמנה ולא נהגו כן ונתנו טעם בזה שיש מפרשים דאבא שאול דאמר (שם פ"ז ע"א) הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה פליג אמתני' דלא מהני נאמנו' לגבי יורשים וכבר אפסיקא הלכתא כוותיה בפ' הכותב (שם) ואע"פ שאין זה הפירוש נכון לאחרונים ז"ל על פיו נהגו כן וכיון שנקבע המנהג חזר להיו' דין גמור שכל הכותב נאמנו' אינו כתבו אלא על סמך מנהג זה ומיהו אם מתה האלמנה ולא נשבעה אע"פ שאם לא היה שם נאמנו' היו יורשין מפסידין כתובתה לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו כלו' ממון שאינו נגבה אלא בשבועה אין היורשין יורשין אותו כדאי' בפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ח ע"א) בהא מהני נאמנו' ליורשי' שלא יפסידו כתובתה לפי שזה הדבר שלא יגבו יורשין אם לא נשבעה קולא לנתבע היא כי יש אומרי' שם שיגבו וכיון שיש בו נאמנו' לא עבדינן להו תרתי קולי לבטל הנאמנו' ולהפסיד הכתובה וכן כ' הרשב"א ז"ל בשם בעל המאור ז"ל ונשבעין היורשין שבוע' היורשין שלא אמר לנו אבא ולא פקדנו אבא ע"י אחר ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע ואם גרשה ברצונו גובה בלא שבועה כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ו מהלכו' אישו' וכן כתו' בס' חשן משפט בסי' ק"ו והוסיף כי אם האמין גם ליורשין נוטלין בלא שבועה בשני עדים כשרים שלא יהיו פסולים מפני קורבה ולא מפני עבירה. בלי שום נדר וכו' שלא יאמרו לה היורשין לא נפרע אותך עד שתאסרי עליך פירות פלוני אם נפרעת מכתובתיך ולשון התלמוד בפ' השולח (גיטין ל"ד ע"ב) נמנעו מלהשביעה התקינו שתהא נודרת ליתומים והוא פוטר אותה מזה הנדר וכן פוטר אותה משבועה בין שתהא קלה וזו היא שבועת היסת שהיא בלא נקיטת חפץ והזכר' השם כמו שכ' רש"י ז"ל בפ' הכותב אלא כעין קללה בארור. בין שבועה חמורה וזו היא שבועת התורה כגון שבועת עד אחד ושבועת מודה במקצת ושבועת השומרים או שבועת המשנה כגון פוגמ' כתובתה ושאר הנזכרי' בפ' הכותב (כתובות פ"ז ע"א) ושבועו' אלו הם בנקיטת חפץ ובהזכרה כדאיתא בפ' הדיינין (שבועות ל"ח ע"ב) מן הכל הוא פוטר אותה. וגלגולא שאם תתחייב שבועה מפני תביעה אחרת שלא יגלגל עליה על. פרעון זה שלא נפרעה וגלגול שבועה הוא מן התורה (קדושין כ"ז ע"ב) שנאמר ואמרה האשה אמן אמן. אמן מאיש זה אמן מאיש אחר שאע"פ שאין לו טענת ברי על אותו האיש יכול לגלגל עליה אם זינתה עמו וזהו ענין גלגול ומזה היא פוטר אותה ואפילו חרם סתם שהוא מתקנת הגאונים ז"ל בכל טענת ספק שמחרימין ב"ד חרם סתם כמו שכ' הרי"ף ז"ל בפ' כל הנשבעין שב"ד מחרימין על כל מי שכופר בתביעה זו והחרם חל עליו בין בפניו בין שלא בפניו ואין צריך לענו' אמן כמו שכ' הרב בעל העיטור ז"ל בשם הגאונים ז"ל גם מזה החרם הוא פוטר אותה וכל זה הוא אם אין להם ראיה עליה שגזלה אבל אם יש להם ראיה עליה לא פטרה שלא האמינה לגזול וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל בשם הגאונים ז"ל. והדרת הראש הוא לשון משנה בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ד ע"א) דור לי בחיי ראשך כלו' אני פוטרך משבועה אבל אני רוצה ממך שתדור לי בחיי ראשך כלו' בחיי ראשי לא גזלתיך אפילו מזה הוא פוטר אותה. שכך קבלתי וכו' נאמנו' זה בפירוש. שאם לא הזכיר בפירוש שהוא מאמינה אין להם רשו' לכתבו כשאר דברים הנהוגים לכתבם בשטרו' שהם רשאים לכתבם אע"פ שלא שמעו כן ממנו לפי שכל אדם משעבד עצמו על דעת מה שהוא נהוג לכתוב בשטרו' והסופרים כותבין כן מעצמן כמו שכ' הרא"ש ז"ל בתשובה ואפילו אחריו' רשאין לכתוב אע"פ שלא צוה אותם הבעל והלוה וזהו מה שאמר בפ"ק דמציעא (י"ד ע"א) אחריו' טעו' סופר הוא כלו' אע"פ שלא שמעו כן מפיו אם לא כתבוהו הוא טעו' סופר לפי שאין אדם נותן נכסיו אלא אם כן קבל עליו אחריו' וכן פי' הראשונים ז"ל אבל בענין נאמנו' אינו כן שאם לא שמעו מפיו כן אינן רשאין לכתבו וכן כ' הרב בעל העטור ז"ל על כן כותבין שהוא קבל עליו נאמנו' זו בפי' ובסוף השטר כותבין וקנינא מינייהו וכו' ועל הנאמנו' בפי'. בכל ענין זכות' שאם יש ספק בכתובה בדברי הבעל לעדי' אם זכות אם חובה דנין באותו לשון המסופק לזכותה. ויפוי כחה. הוא ענין נוסף על לשון הכתובה וכמ"ש בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ו ע"א) ובפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ב ע"ב) בענין מתנ' שכיב מרע שכתוב בה קנין שהי' בטלה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה שאם כתוב לשון יפוי כח כגון שכתוב בה וקנינא מניה מוסף על מתנתא דא שאין הקנין אלא ליפוי כח היא קיימת ובפ' נערה שנתפתתה (כתובות מ"ד ע"א) בענין שתי שטרות אמרו שאם הראשון לשון מכר והשני לשון מתנה לא בטל השני את הראשון שלא כתב לשון מתנה אלא ליפות כחו משום דינא דבר מצרא וכן בכל לשון שיש לטעון עליו בכתובה שהוא לגרעון כחה אנו דנין אותו ליפוי כחה ובכל לשון זכות אינו אלא שופרא דשטרא לפרש ענין זכותה ויפוי כחה הנזכרים לומר שאפילו בלשון השטר דנין בכל לשון המסופק לזכות כמו בדבריו לעדים. בלי שום תנאי. שאם יבאו עדים ויאמרו תנאי פלוני היה בשטר זה שהם נאמנים כמ"ש בפר' שני מכתובו' (י"ט ע"ב) הוא מעיד על עצמו שאין שם שום תנאי והודאת בעל דין כמאה עדים דמי ולא נאמנין העדים שאמרו תנאי היו דברינו. ובלא שום שיור לפי שהמוכר דבר לחברו יש דברים שאינן נמכרין באותו דבר לפי שאנו דנין שישיירם לעצמו כמ"ש נזכר בפ' המוכר את הבית עד שיאמר לא שיירתי בזביני אלין כלום בכאן הוא מעיד על עצמו שלא שייר כלום אלא כל נכסיו שעבד בכתובה זו. ואחריו' וחומר וכו' אחריו' גמורה בקנין גמור מעכשו צריך שיאמר מעכשו שבקנין סודר אם אין בו מעכשו ואינו מקנה אלא לאחר זמן הקנין בטל כדאית' בנדרי' בפ' השותפין (נדרים מ"ח ע"ב) על כן כותבין כל הנכסים שיקנה מכאן ולהבא הם משועבדים מעכשו לא לאחר שיקנה אותם והאחריו' הוא מקבל עליו שלא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן טלי אותה על כן הוא מקבל עליו אחריו' שתקן שמעון בן שטח כדאיתא בכתובו' בפ' האשה שנפלו לה נכסים (פ"ב ע"ב) כחמר כל שטרי כתובו' דנהיגין בישראל שתקנו חז"ל זה נמסר לדיינין לדון כפי מה שימצאו בספרים בענין גבייה בין ממנו בין מן היורשין בין היא בין יורשיה על פי התקנו'. יש מקומו' שיש להם תקנו' להפקיע ירושת הבעל בכולה או במקצת או לגרוע זכותה בתוספ' הכל הוא קיים ורשאין הם בכך כמו שהוא מוכיח בפ' המקבל (ק"ד) והרי הוא כתנאי ב"ד שיכולין להפקיע לירושת הבעל כדאיתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"א ע"א) דאמרי' תנאי ב"ד שאני הוא הדין לתקנ' מקום וכן כתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א זל"הה על כן הוא מקבל עליו התקנו' לגרע זכותו ואף בגרעון זכותה שהרי לא שעבד עצמו ביותר מכן ואם התקנה היא בגרעון זכותה בתוספ' וכיוצא בו שאינו מחיוב תנאי ב"ד רשאי הוא לומר אי איפשי לשעבד עצמי אלא בתקנה זו ואין צריך בזה להודאתה. (הג"ה אמ"ה מה שכותבין בכתובה על פי ההסכמו' והתקנו' שתקנו וקבלו עליהם קהל אלגזייר כתב הרב המחבר ז"ל בפירוש תקנו' בתקנה ט' שאין צריך לפרש על אי זה קהל הם אומרים זה אם על קהל הבא מארץ אדום אם על הקהל הקדום כיון שהוא נודע להחתן והכלה אם מהקהל הבא מארץ אדום ושהוא פורע מס עמהם והאריך ז"ל שם בראייה):

Nedarim 48b:2

Rashba on Kiddushin 3a:3

Nedarim

Rashba on Kiddushin

Talmud

Talmud

The Sages of Pumbedita say: This is just as if he stated: Acquire the property on the condition that you transfer it to your son. In such a case he has not given anything to the recipient, but has merely made him a conduit to transfer the item to someone else. And in any case where one says: Acquire this item on the condition that you transfer ownership, the recipient does not acquire the item, and the statement has no effect.

למעוטי חליפין סלקא דעתך אמינא כיון דגמרינן משדה עפרון וכו' ואימא הכי נמי חליפין איתנהר בפחות משוה פרוטה וכו'. הקשה הראב"ד כיון דגמרינן משדה עפרון ושדה עפרון מקנה בחליפין אע"ג דאיתנהו בפחות משוה פרוטה, הוה לן למימר גבי אשה דליקנו דומיא דשטר, דגמרינן מויצאה והיתה, ולא אמרינן כיון דאיתיה בפחות משוה פרוטה לא גמרינן. ותריץ דאנן לא גמרינן אשה משדה אלא מקיחה דכתיבא ביה, וקיחה שבשדה עפרון בכסף היא ולא אשכחן ביה חליפין, אבל שטר על כרחין כיון דכתיב ויצאה והיתה אע"ג דלית ביה שוה פרוטה גמרינן ליה מיציאה כיון דיציאה אינה אלא בשטר, והיינו דלא גמרינן שטר משדה, דהא לא חזינן שטר בשדה עפרון. ואי גמרינן מיניה הוה אמרינן כיון דשטרא איתיה בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה אלא אצרכינן למילף מויצאה והיתה. ובתירוץ זה עלה לנו תירוץ גם למה שמקשים עוד למאי דאמרינן ואימא הכי נמי אם כן ליקני אשר בחזקה דומיא דשדה. ויש מתרצים בקושיא זו דכיון שאין גופה קנויא לא שייכא בה חזקה. וקשיא לי דהא עבד כנעני עד שלא טבל אין גופו קנוי ולא קני ליה אלא למעשה ידיו, ואפילו הכי כקנה בחזקה. ושמע מכיון שעל ידי חזקה זו אפשר לבא לידי קנין הגוף, שאם הטבילו לשם עבדות גופו קנוי חזקה נמי שייכא ביה, מה שאין כן באשה דלעולם אין גופה קנוי לו. ומכל מקום עדיין קשה דכיון שאין למדין משדה עפרון אלא מקיחה דכתיבא ביה דהיינו כסף, היכי הוה סלקא דעתך דתקנה בחליפין דומיא דשדה, דהא לא מקשינן אשה לשדה אלא קיחה דכתב באשה הוא דגמרינן שהוא לשון כסף. וכן הא דאמרינן חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לתא מיקניא נפשה, ופירש רש"י ז"ל דגנאי הוא לה, נימא בפחות משוה פרוטה ליתנהו באשהבשוה פרוטה איתנה, דכיון דבפחות משוה פרוטה לא נתבטלו מחמת פסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה כי אית בהו שוה פרוטה דלא קפדה אמאי ליתנהו בה. ויש לתרץ דמעיקרא סבר דחליפין בכלל קיחה הם, ומדין כסף (הם) הוא שרבה אותם הכתוב, דכל כסף חליפין הם שמחליף בהם הקרקע וקונה אף חליפין כן, אם כן בכלל קיחה דשדה עפרון הם, ואשה נמי תקנה בהן, ומפרקינן כיון דאשכחן חליפין בפחות משוה פרוטה, ארלא קניה אחרת היא שחדשה תורה (קנין) אלא שאינה בכלל כסף, ואשה לא אמרה בה תורה קניה (שאינה בכלל) אלא כסף, הלכך אין חליפין קונין בה. והטעם הזה מספיק אפילו לחזקה, שלא עלה עד דעת לרבות באשה קניות שבשדה, אלא שהיה סבור שיקנו חליפין מדין כסף. וקשיא לי דאם כן למאי אצטריך לאסוקי במלתיה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא, דהא אפילו כי מקניא בפחות משוה פרוטה, נמי לא מיקניא בחליפין, דהא כיון דלא מדין כסף הן קונין מנן אתיאן באשה. ונראה לי דמעיקרא כי אמרינן כיון דגמרינן משדה עפרון מה שדה עפרון מיקני בחליפין וכו', ואמרינן נמי ואימא הכי נמי, לאו למימרא דסבירא לן דאשה לשדה מקשינן, אלא הכי קאמר כיון דכסף דאשה מכסף דשדה גמרינן אלמא קניית אשה כקניית שדה, וכיון דאשכחן להו דהיקשו קצת קניותיהן אף אנו נאמר לכל שאר הקניות שבשדה שיהיו נוהגות כן באשה, קא משמע לן מתניתין דלא. ואימא הכי נמי, דהא טעמא קאמרינן מדהוקשו בהדיא בקצת קניותיהן והאי מהאי גמרינן. ופריק כיון דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה דגנאי הוא לה, הא על כרחין לא הוקשו אלא לקניית כסף בלבד דאיתא בהדיא, ומחליפין אתה דן לכל שאר קניות שבשדה שאינן באשה כגון חזקה. ואם תאמר מכל מקום מאי קאמר לפי שחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, נימא דחליפין איתנהו אף באשה בחליפי שוה פרוטה, ולעולם עיקר קניות שבשדה איתנהו באשה. זו אינה קושיא דכיון דעיקר חליפין אפילו בפחות משוה פרוטה איתנהו, כי עביד להו בכלי שוה מנה לא ייפה כחו יותר מכח כלי שאינו שוה פרוטה, דשם חליפין חד הוא, דבשלמא אי חליפין לא נתנו לחזרה הוה אמרינן כי יהיב לה פחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, אבל כי יהיב לה שוה פרוטה מקניא נפשה. ואי נמי אי עיקר חליפין ליתנהו כלל בפחות משוה פרוטה הוינן אמרינן כיון דקנייה חשובה היא מקניא בה נפשה אבל השתא דיימא לן (נדרים מח, ב) דחליפין קני על מנת להקנות הוא ולאו דידה נינהו, אפילו כי יהיב לה חליפין שוה מנה מאי הוי, הא מכל מקום לאו בגופן היא נקנית אלא בדינן, ודינן אפילו בפחות משוה פרוטה איתיה, וכיון שדין חליפין איתיה בפחות משוה פרוטה לא חשיבא לה וגנאי הוא לה להקנות עצמה בקנייה פחותה כזאת שעיקרא בפחות משוה פרוטה, ולא דמי לשטר, דשטר לאו בגופו מתקדשת אלא במה שכתוב בו, ומה שכתוב בו אינו בתורת דמים. כך נראה לי. והשתא נמי לא תיקשי אפילו כי גמרינן משדה עפרון לגמרי היכי הוה סלקא דעתך למילף מיניה חליפין, והא שדה עפרון אי אפשר לו בחליפין, דעכו"ם לא קני בחליפין אלא בכסף, דלפי מה שפירשתי לאו משדה עפרון קא גמרינן, אלא כיון שהוקשו קצת קניות אשה לקניות של שדה אף אנו נאמר דאשה כשדה לכל הקניות ולא כשדה עפרון ממש. ומיהו בתוס' תירצו בהם בשם ר"ת דעכו"ם נמי קונה בחליפין, דלא אמרו בבכורות (יג, ב) מה ישראל בחדא אף עכו"ם בחדא אלא לאפוקי משיכה אבל חליפין לא, וכדמוכח לקמן (קידושין ח, א) גבי נמכר לגוי דאמרינן בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין , אלמא בשאר דברים מהנו חליפין לגוי.

Nedarim 48b:2

Yad Ramah on Bava Batra 167b:11

Nedarim

Yad Ramah on Bava Batra

Talmud

Talmud

The Sages of Pumbedita say: This is just as if he stated: Acquire the property on the condition that you transfer it to your son. In such a case he has not given anything to the recipient, but has merely made him a conduit to transfer the item to someone else. And in any case where one says: Acquire this item on the condition that you transfer ownership, the recipient does not acquire the item, and the statement has no effect.

לא תקשי לך, דכי מוקמינן לה לההיא דקדושין בדליתיה למקבל מתנה התם, לאו משום דחליפין לא קנו אלא בכליו של קונה דוקא, אלא משום דליכא דניחא ליה לאקנויי ליה סודרא למקנה אדעתא דאקנויי לאחריני, דאי מקנה ליה קנין גמור אית ליה פסידא. ואי על מנת להחזיר, הא סוגיא דגמרא דנדרים בפרק השותפין (נדרים מח,ב) דסודר על מנת להחזיר קני על מנת להקנות לא קני. ואע"ג דסוגיא דשמעתא התם לאו כפום בריתאי סלקא, ניחא ליה לגמרא לאפוקי סוגיא דקידושין אליביהו משום דההוא עובדא דקידושין דמקשינן ומפרקינן אליביה רב יהודה אמרה, ורב יהודה מסבי דפום בדיתא הוה כדאמרינן בסוף פירקא קמא דסנהדרין (יז,ב) סבי דפום בדיתא רב יהודה ורב עינא, ומימלא שמעת דסבירא ליה לרב יהודה קני על מנת להקנות לא קני, וניחא ליה לגמ' לאסוקי האי עובדא דאתמר מש(י)מיה אליביה. וכי תימא ולקני ליה האי מקנה סודרא אחרינא ולהדר ההוא אחרינא וליקני ביה מיניה, הא נמי לאו תקנתא היא, דאי בסתמא דילמא האיך לא ניחא ליה למהדר ולאקנויי ליה, ואי על מנת למקנא ביה מיניה, הוה ליה על מנת להקנות ואליבא דרב יהודה לא קני. אבל אליבא דהלכתא קני על מנת להקנות מהשתא קני, כדאסקה רב אשי התם בנדרים. ואפי' בסודר דאחריני, ואפי' שלא בפני קונה. דאי מטעמא דעל מנת להחזיר, בהדיא אסיקנא בקידושין (ו,ב) דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ואפילו במכר קני. ואי מטעמא דכליו של קונה, קני מדין עבד כנעני, ואי מטעמא דשלא בפניו, הא קימא לן דזכין לו לאדם שלא בפניו. וכבר ברירנא התם בקידושין בירור יפה.

Nedarim 48b:2

Sefer HaTashbetz, Part III 301:8

Nedarim

Sefer HaTashbetz, Part III

Talmud

Responsa

The Sages of Pumbedita say: This is just as if he stated: Acquire the property on the condition that you transfer it to your son. In such a case he has not given anything to the recipient, but has merely made him a conduit to transfer the item to someone else. And in any case where one says: Acquire this item on the condition that you transfer ownership, the recipient does not acquire the item, and the statement has no effect.

דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי זה הלשון נזכר בגמרא בפ' חזקת (בבא בתרא מ"ד ע"ב) והוא דכתיב לה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וענין אסמכתא הוא אדם שקבל על עצמו להתחייב בדבר קשה ונוסף על המנהג יכול לטעון הייתי סומך בדעתי שאוכל לקיים זה ועכשו איני יכול לקיימו וק"ל דאסמכתא לא קניא בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ט ע"א) ובפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ח ע"א) ואם קבלו ממנו בקנין בב"ד חשוב קניא כדאיתא בפ' ד' נדרים (נדרים כ"ז ע"ב) ובמעכשיו קניא אפילו בלא ב"ד חשוב כן הוא מקבל עליו שעבוד זה החזק דלא כאסמכתא בקנין גמור מעכשיו. ודלא כטופס' דשטרי. נרא' שרצה לומ' שלא יוכל לטעון שכל מה שכתב בכתובה זו לא צויתי מזה כלום לסופר אלא שהסופר יש לו טופסין ומהם הוא רואה וכותב כל מה שהוא כותב שם על כן הוא מקבל עליו שאין זה השטר כדין טופסי דשטרי וה"ר ר' יונה ז"ל פי' שלא יוכל לטעון לא לשעבוד גמור נתכונתי אלא לשופרא דשטרא ולסמוך על מה שיש בדעתי לפרוע מעות או מטלטלין או קרקעו' בני חורין וזה שכתבתי בשטר הוא כמו הסופרים שכותבין בטופסי דשטרי מה שלא שמעו מהלוה על כן פי' שלשעבוד גמור נתכוון. בבטול כל מודעי. שלא יטעון ויאמר אנוס הייתי כמו שהודעתי לפלוני ולפלוני עדי וכמ"ש בפ' ב' דכתובו' (י"ט ע"ב) עדים שאמרו מודעא היו דברינו על כן הוא מבטל כל אותם הדברים שמסר לעדיו ולשון מסירה נזכר במודעא בפ' חזקת מאן דמסר מודעא אגטא וכן בערכין (כ"א ע"ב). ושאמסור הוא לשון מיותר שלאחר קנין איך ימסור מודעא. וקנינא שאלו לר' יהודה הלוי ז"ל מה הועיל זה הלשון והלא לשון עתיד הוא כמו ושמענו ועשינו שהוא כמו ונשמע ונעשה שהו"או הופכתו לעתיד וא"כ וקנינו ר"ל ונקנה ועדיין לא קנה והשיב כי הפרש יש בין שהוא תחלת הדבור בין שהוא באמצע דבור כי ועשה בצלאל הוא"ו הוא וא"ו ההפוך ויעש בצלאל אבל מי פעל ועשה הוא וא"ו העטף נמשך להתחלת הדבור שהוא פעל שהוא עבר וכן ועשה הוא עבר וכן וקנינא הוא נקשר עם אמר לנא פלוני וקנינא עבר עם עבר. וקנינא מר' פלוני וכו' ועל הנאמנו' בפי' כבר נתפרש למעלה למה צריך לומר כן וענין זה הקנין למדנו מבועז שנאמר שלף איש נעלו ונתן לרעהו ונחלקו רב ולוי בפ' הזהב (בבא מציעא מ"ז ע"א) מי נתן למי הגואל שהוא המקנה נתן לבועז ובההיא הנאה דקביל מניה אותו נעל הקנה לו אותה נחלה שהית' ראוייה לו או בועז שהוא הקונה נתן לגואל וכיון שקבל הגואל אותו נעל נקנית הנחלה לבועז ולזה נקרא זה הקנין קנין חליפין שבאותו כלי שמשך המקנה מיד הקונה החליף לו אותו דבר הנקנה לקונה מיד המקנה וקי"ל דבועז נתן לגואל ונקרא זה הקנין קנין סודר ובזה הקנין אדם קונה קרקעו' ועבדים ובהמה וכל המטלטלין כדאיתא בפ"ק דקידושין (כ"ח) ובשלהי חולין (קמ"א ע"ב) אמרינן מטלטלין נקנין בסודר ובקרא דבועז לקיים כל דבר כתיב אבל מטבע אינו נקנה בסודר אלא באגב כדאית' בפ' (כל) הזהב (מ"ו ע"א) ובנדרים בפ' השותפין (נדרים מ"ח ע"ב) אמרי' דסודרא קני על מנת להקנו' הוא שהוא מתנה על מנת להחזיר ואם תפס אותן המקנה ולא החזירו לא מתפי' ליה שצריך להחזירו ואם רצה לעכבו לעצמו אין שומעין לו והכי מוכח בפ"ק דקידושין (ו' ע"ב) דאמרי' התם דמתנה על מנת להחזיר אע"פ ששמה מתנה אין אשה מתקדש' בה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין פי' משום דחליפין מתנה על מנת להחזיר הוא ומה שאמרו בפ"ק דמציעא (ז' ע"א) האי סודרא כיון דתפס שלש אצבעו' על שלש אצבעו' כמאן דפסיק דמי לאו למימרא שאם רצה הלה שיפסקנו ויתנהו לו ששומעין לו אלא כמאן דפסיק על מנת להחזיר וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפ"ק דמציעא ובהלכו' נדרים פ' השותפין וצריך לתפוס שלש על שלש או יותר שזהו בגד לענין טומאה והסופר או העדים שהם מקנין בסודר שלהם הרי הוא כאלו נתנוהו אל הקונה שיקנה בו וכן תקנו הגאונים ז"ל ואחר שנעשה הקנין חוזר אליהם דמתנה על מנת להחזיר היא בין שיהי' הסודר של הקונה עצמו בין שיהי' של אחר וקי"ל (ב"מ מ"ה ע"ב) דמטבע אינו נעשה חליפין שאם נעשה הקנין במטבע לא קנה משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה ובכלי קונין אע"פ שאין בו שוה פרוטה אבל בפירות לא דקי"ל כרב נחמן (שם מ"ז ע"א) דאמר פירות לא עבדי חליפין שאם נעשה הקנין בפירו' לא קנה ולזה כתבינן וקנינא מיניה במנא לאפוקי מדרב ששת (שם) דאמר קונין בפירות שצריך כלי. דכשר למעוטי איסור הנאה שאם נעשה הקנין בדבר שהוא אסור בהנאה כגון כלי של ע"ז ושל עיר הנדחת אינו קנין כלל. למקניי ולא לאקנויי לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה שצריך שיהי' כליו של קונה ויתפסנו המקנה. ביה למעוטי מטבע שאין מטבע נעשה חליפין ולמעוטי מריקה שהוא כלי הנעש' מצפיעי בקר לא צריך דפשיטא שאינו נעשה קנין לגריעותו. וקנין דברים אינו כלום כדאית' בפ"ק דבבא בתרא (ג' ע"א) שאם אמר קנו ממני שאחלוק חצר זו המשותפ' בינינו הוי קנין דברים ואינו קנין שאין הקנין נתפס אלא בדבר שיש בו ממש אלא אם אמר קנו ממני שרוח פלוני' תהי' לפלוני ואני אטול רוח אחרת הוי קנין לפי שהקנין חל על הקרקע כדאית' התם. ולא נזכר בנסח כתובה לראשונים ז"ל כתבנו וחתמנו ומסרנו אבל נהגו שהחתן מוסר ביד הכלה בפני העדים הכתובה ושרש דבר זה הוא כי הרי"ף ז"ל סובר ששטר מתנה בקנין לא קני עד דמטי שטרא לידו והביא ראיה מפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ה ע"ב) דאמרי' התם מי שמת ונמצאת דאיתיקי פי' מתנת שכיב מרע חגורה ביריכו אינה כלום ומפרש לה הרב ז"ל אפי' כתוב בו קנין דאע"ג דאית בה קנין כיון דלא מטיא לידיה לא זכה בה וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכן נראה דעת ר"ח ז"ל בפ"ק דמציעא שהכותב ללות ולא לוה לא משתעבד בקנין עד דמטי שטרא לידיה ולענין עיקר כתובה לא צריך מסירה משום דתנאי ב"ד הוא ואע"פ שלא נכתב כמו שנכתב דמי וכן לענין נדונייא כיון שקבלה משעת קנין נשתעבד אבל לענין תוספ' שהיא מתנה לא נשתעבד בקנין עד דמטי שטרא לידה. ולפי דעת זה נהגו למסור הכתובה בפני העדים מיד החתן ליד הכלה אבל ה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מאגש פירשה להדיה דיאתיקי בלא קנין דבקנין משעת קנין לה נשתעבד וכן נרא' דעת רש"י ז"ל בההיא שכתב ללוות ולא לוה בפ"ק דמציעא וכן הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ולפי זה לא נמצא בנסח הכתובה ומסרנו בידה ולחוש להרי"ף ז"ל ולהרמב"ם ז"ל הנהיגו למוסרה בידה בפני העדים ביד הכלה ובכתובה שאין בה תוספ' לא הי' צריך ואע"פ שנהגו ואין למחו' בידם. ואם יש מחקין והוא שנמחק הדיו בעודו לח או גרד שגרדוהו יבש והכי מתפרש במנחו' פרק הקומץ רבה (מנחות ל' ע"ב) מחק או גרד או תלויו' על השטה הראשונה או בין השטין יקיימו אותם ויאמרו תיבה פלוני' היא על המחק או על הגרד או על השטה העליונה או ביני שיטי או ביני חטי שהו' לשון תלמוד תלייה ליה רב לר' ביני חטי בכתובו' פ' מציאת האשה (כתובות ס"ט ע"א) ופי' רש"י ז"ל בין השטין וזהו לשון תלה ליה דבר התלוי בין דברים אחרים ויש מפרשין ביני חטי שהיתה האגרת תפורה ובין החוטין של התפירה תלה ליה. ואחר שיקיימו הכל יכתבו כך וכך מתוקן והכל שריר וקיים כלו' אלו התקונין עם הכל הוא שריר וקים וזהו לשון והכל שהוא ענין מצורף עם אחר ולשון שריר הוא חוזק כמו לשרורי מנא קא מכוון ובנסח הרמב"ם ז"ל והכל בריא ושריר וקים כותבין וקים ביוד אחת מל' קימו וקבלו עליהם וכאשר קים הכתוב במגילת אסתר ויש אומרים ששטר שאין כתוב בו שריר וקים שהו' בטל ואינו נראה כן דעת הרי"ף ז"ל שהוא לא כתב זה בהלכותיו שלא נזכר בגמר' אלא לענין גט מקושר וצריך שלא יהיו הקיומין בשטה אחרונה שמא הרחיקו העדים חתימתן שטה אחת ואחר שחתמו מחקו וגרדו ותלו ועשו קיום והרמב"ן ז"ל היה מכשיר אם כתוב והכל שריר וקים על פי המנהג וצריך להחזיר בסוף השטה בשטה אחרונה שהיא מענינו של שטר שאם יש בשטה אחרונה ענין שאינו נזכר בתוך השטר אין למדין ממנו שאנו חוששין שמא אחר שחתמו העדים הוסיף אותה שטה לפי שדרך העדים להתרחק מעט מהשטר על כן אין למדין ממנה אבל כל השטר הוא כשר זולת אותה שטה ואם יש בו הכל שריר וקים למדין משטה אחרונה על כן למדין מקיום מחקין וגרדין ותלויו' משטה אחרונה כמו שכתבתי ואחר הכל שריר וקים יחתמו השטר וצריך שיקראו העדים השטר קודם שחתמוהו ולא הכשירו לחתום מפני שמיעת הקריאה אלא כגון רב נחמן וספרי דדייני משום דמרתתי מניה אבל רב נחמן וספרי אחריני ואי נמי ספרי דדייני ולא רב נחמן לא יחתום עד שיקראנו או יקראנו הסופר לפניו כדאי' בפ' ב' דגטין (י"ט ע"ב). ויכול לקרות הסופר וקנינא קוד' קנין ולא חיישי' למחזי כשקרא אלא בדבר שהשקר יכול להתברר כגון ההיא דפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ב ע"א) כי קיימיתו בהיני כתבוהו בהיני ואע"ג דמימסרן לכו מלי בשילי משו' מחזי כשקרא שהרי יכול להתברר שקר זה אם כתבו המקו' שנמסרו להם הדברים ולא כתבו המקום שחתמו אבל בכל דבר שאחר גמר מעשה הוא אמת אע"פ שבשעת הכתיבה אינו כן לא חיישי' למחזי כשקרא אחר שנגמר הדבר נראה שהוא אמת וכן כתבו המפרשי' ז"ל בחדושי גטין בפ' כל הגט וכן בכאן אע"פ שבשעת הקריאה לא קנו ממנו עדיין כיון שאין חותמין עד שקונין ממנו יכולין לקרותו ולא מחזי כשקרא ואלו היינו חוששין למחזי כשקרא היה אסור לכתבה עד שקנו ממנו וכיון שבכתיבה אין חוששין למחזי כשקרא כ"ש בקריאה. ונהגו שהחתן חותם קודם העדים וכתב הרשב"א ז"ל ה"ה שיש תקון גדול שאם לא מצאו קיום בחתימ' העדים ויש עדים באי זה יום ראוהו בחתימת החתן הרי הוא כאלו התקיים באותו יום ואינו נאמן לומר פרעתי וטורפת מן הלקוחו' כדין שטר מקויים והביא ראיה ממה שאמרו בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ד ע"ב) שכיב מרע שאמר מנה יש לפלוני בידי תנוהו לו נותנין לו ומוקמינן לה התם שיש בידו שטר שאינו מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה ודוקא בחתימת החתן בכתב ידו אבל אם צוה לסופר לחתום או לאחר אין חתימה זו כלום אפי' מדין עד אחד שהרי נהגו שאפילו קרוב חותם בשביל החתן ואם היה לו דין עד אחד היה פסול השטר וצריך להתיישב בדבר אם היה רחוק אם יש לו דין עד אחד. ונהגו לחתום השושבינים ושאר העם בין קרובים זה לזה בין קרובי' לחתן ולכלה וכבר נשאל הרשב"א זל"הה מזה והשיב שכיון שחותמין העדים באחרונה פלוני עד פלוני עד כשר שהרי אמרו (ב"ב קס"ב ע"ב) (מילייהו) [מילאהו] בקרובים כשר והשם ברחמיו ימלא כל משאלותינו לטובה אמן:

Nedarim 48b:3

Ran on Nedarim 48b:3:1

commentary

Nedarim

Ran on Nedarim

Talmud

Talmud

But Rav Nahman said: He does acquire, as an acquisition by means of a cloth is a case of an act of acquisition performed only in order to transfer ownership. In such a case, one gives another a cloth in order to confer ownership of some other item, but the cloth itself does not assume new ownership. Still, this is an effective means of acquisition. So too, the property of the grandfather may be effectively conferred upon the grandson through the son, without the son acquiring it himself.

ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה - אע''פ שלא נתן לזה כלל אלא כדי שיקנה לפלוני:

Nedarim 48b:3

Ran on Nedarim 48b:3:2

commentary

Nedarim

Ran on Nedarim

Talmud

Talmud

But Rav Nahman said: He does acquire, as an acquisition by means of a cloth is a case of an act of acquisition performed only in order to transfer ownership. In such a case, one gives another a cloth in order to confer ownership of some other item, but the cloth itself does not assume new ownership. Still, this is an effective means of acquisition. So too, the property of the grandfather may be effectively conferred upon the grandson through the son, without the son acquiring it himself.

דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא - דכי יהיב קונה סודריה למקנה אינו מזכהו בו לשום דבר אלא שיהא לו בו קנין בכדי שיקנה לו קרקע שלו ואפי' הכי חשבינן ליה קנין שעל ידו קנה לוקח את השדה אלמא קנין כי האי קנה:

Nedarim 48b:3

Rashi on Nedarim 48b:3:1

commentary

Nedarim

Rashi on Nedarim

Talmud

Talmud

But Rav Nahman said: He does acquire, as an acquisition by means of a cloth is a case of an act of acquisition performed only in order to transfer ownership. In such a case, one gives another a cloth in order to confer ownership of some other item, but the cloth itself does not assume new ownership. Still, this is an effective means of acquisition. So too, the property of the grandfather may be effectively conferred upon the grandson through the son, without the son acquiring it himself.

דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא - דהא לא מקני נותן למקנה כליו של קונה והא מקני ליה לדידיה דקא מקני ליה לההוא חפץ לקונה הכא נמי כי אמר על מנת להקנות קני:

Nedarim 48b:3

Tosafot on Nedarim 48b:3:1

commentary

Nedarim

Tosafot on Nedarim

Talmud

Talmud

But Rav Nahman said: He does acquire, as an acquisition by means of a cloth is a case of an act of acquisition performed only in order to transfer ownership. In such a case, one gives another a cloth in order to confer ownership of some other item, but the cloth itself does not assume new ownership. Still, this is an effective means of acquisition. So too, the property of the grandfather may be effectively conferred upon the grandson through the son, without the son acquiring it himself.

ורב נחמן אמר קני - (והכא קני) ואע''ג דהשתא אין הבן בעולם ולא מחלק בין בא לעולם ובין לא בא לעולם ובין שמקנה לבן עצמו כדי להקנות לבנו:

Nedarim 48b:3

Tosafot on Nedarim 48b:3:2

commentary

Nedarim

Tosafot on Nedarim

Talmud

Talmud

But Rav Nahman said: He does acquire, as an acquisition by means of a cloth is a case of an act of acquisition performed only in order to transfer ownership. In such a case, one gives another a cloth in order to confer ownership of some other item, but the cloth itself does not assume new ownership. Still, this is an effective means of acquisition. So too, the property of the grandfather may be effectively conferred upon the grandson through the son, without the son acquiring it himself.

דהא סודרא - שקונין בו חליפין:

Nedarim 48b:3

Tosafot on Nedarim 48b:3:3

commentary

Nedarim

Tosafot on Nedarim

Talmud

Talmud

But Rav Nahman said: He does acquire, as an acquisition by means of a cloth is a case of an act of acquisition performed only in order to transfer ownership. In such a case, one gives another a cloth in order to confer ownership of some other item, but the cloth itself does not assume new ownership. Still, this is an effective means of acquisition. So too, the property of the grandfather may be effectively conferred upon the grandson through the son, without the son acquiring it himself.

קנה על מנת להקנות הוא - כלומר ורגילות הוא שהוא מחזיר לו הסודר ויודע הוא שלא יתקיים בידו וקני ליה שהרי יודע שמקנה הוא לו ע''י הקנין החפץ שלו וכמו כן [הכא על מנת] להקנות הוא אע''פ שלא תתקיים מתנה בידו קנה שפיר ויקנה אותה לבן:

Nedarim 48b:3

Rashba on Nedarim 48b:2

commentary

Nedarim

Rashba on Nedarim

Talmud

Talmud

But Rav Nahman said: He does acquire, as an acquisition by means of a cloth is a case of an act of acquisition performed only in order to transfer ownership. In such a case, one gives another a cloth in order to confer ownership of some other item, but the cloth itself does not assume new ownership. Still, this is an effective means of acquisition. So too, the property of the grandfather may be effectively conferred upon the grandson through the son, without the son acquiring it himself.

ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה. כלומר קנה הבן ויכול הוא להקנות לבן הבן, ואם תאמר מאי נפקא לן מינה אם קנה אם לא קנה, שהרי בן הבן מכל מקום אינו קונה עכשיו, שאין זה הבן זוכה עכשיו ואינו קונה אלא על ידי נתינת הבן שיתן לבן הבן, והלכך אם הקנה הבן לבן הבן, אי הוי צורבא מרבנן קנה הבן וקנה בן הבן בהקנאה שיקנה לו הבן, ואם לא רצה הבן ליתן לבן תבטל גם מתנתו שנתן לו אביו, ומכל מקום יירש הוא הנכסים ממילא, ואף על פי שאינו יכול ליהנות מהן מחמת נדרו של אב, מכל מקום נותנן הוא אם ירצה לבן הזה או לאחר, לפי מה שכתבנו למעלה לדעת הרמב"ם ז"ל, גבי מתניתין דפרק הגוזל [בבא קמא קא, ב] דקתני בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, וכיון שכן מאי נפקא לן מינה, אם קנה הבן מחמת מתנה זו אם לאו, ועוד מאי קאמרו ליה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי, הא לכי מיית אבא זוכה הוא בנכסים מחמת ירושתו, ונותן לבנו או לאחיו או לכל מי שירצה, וכדתנן בסיפא דההיא מתניתין דפרק הגוזל, ושמא נפקא מינה אם היו שם יורשים אחרים, שאם אינה מתנה יירשו הם הנכסים, ואם קנה הבן כדברי רב נחמן יקנה לבנו כי הוו צורבא מרבנן, ואין לשאר היורשים בנכסים כלום, ואינו נכון כלל, אבל לפי הסברא האחרונה שכתבנו למעלה, בההיא דאם מת לא יירשנו לא קשיא מידי, דמשמע דחלקו הוי הפקר, וצריך עיון. [ועוד יש לי לומר ענין אחר בזה ובאותה משנה של פרק הגוזל – לפי השי"מ] ועוד אני חוזר למשנתינו שבפרק הגוזל שהביא אותה בפרקין, דתנן האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי בחיי אם מת יירשנו, בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, ויכול ליתנן לבניו ולאחיו ולוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. וקשיא לי אם נותן הוא לבנו ולאחיו, היכי קתני לא יירשנו, ודאי יורש הוא, שהרי יכול הוא ליתנן לבנו ולאחיו ופורע בהן חובו ואין לך ירושה גדולה מזו, ואם משום שהוא בעצמו אינו נהנה מהם ממש באכילה ושתיה, היה לו לומר לא יהנה מנכסיו, ועוד דכשהוא פורע בהן חובו הרי זה נהנה בכך, אף על פי ששנינו [לעיל (נדרים לג, א)] המודר הנאה מחברו פורע לו את חובו, ומפרשינן טעמא בגמרא משום דמבריח ארי מנכסיו הוא, הני מילי בפורע מדעת עצמו, אבל אם אמר לו פרע לי חובי אסור דשליחותיה קא עביד, ותדע לך דהא תנן ותורם את תרומותיו, ותניא בברייתא [לעיל (נדרים לו, ב)] ותורם לו מתרומותיו מדעתו, ואמרינן עלה בגמרא מדעתו דמאן, אילימא מדעתו של בעל הכרי והא קא מתהני מיניה דקא עביד שליחותיה (וכשהיא) [וכשהוא – לפי השי"מ] עצמו פורע חובו מהם כל שכן שהוא נהנה ואסור, ומיהו בזו אפשר לתרץ דהוא אינו פורע אלא הן באין ונפרעין ממנו, כלומר מאותם נכסים שהיו ראויין להיות שלו. ומיהו אכתי קשה היאך נותן לבניו ולאחיו שהרי מועל הוא כשנתנו לאחר [כשהוא פורע בו חובו – לפי השי"מ] וכדאמרינן בריש פרק אין בין המודר הנאה [לעיל (נדרים לד, ב)] באומר לחברו ככרי עליך, ותנה לו מקבל שהוא הנודר מעל לכשיוציא, ועוד קשה היאך אפשר שיירשנו, והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום, ואפילו נתנם לו האב אינו זוכה בהם, ואם קדש בהם את האשה אינה מקודשת וכדמשמע בפירוש באותה שמועה שבפרקין (ואיבעיא) [דאיבעי – לפי השי"מ] להו קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן, ואתי למפשטה מהא דתנן המקדש בערלה וכלאי הכרם אינה מקודשת, מכרן וקדשה בדמיהן (מקודש) [מקודשת – לפי השי"מ] אלמא אוסר פירותיו על חבירו כערלה וכלאי הכרם דמו ליה, ואם קדש בהן את האשה אינה מקודשת, וכן כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש, ועוד קשיא לי דכיון דכשמת האב זכה הוא בנכסים ויכול ליתן לבנו או לאחיו, כההיא דשמיט כיפי, דפרקין, דאמרינן ליה אי הוה בר ברוך צורבא מרבנן מאי, ואמר להו ליקנינהו הבן, ולכי הוה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה, מאי אמרו ליה והלא אפילו שתיק מיניה זוכה היה בדין ברא בחלק ירושתו, ויכול ליתנה לבנו בין הוי צורבא מרבנן בין לא הוי, על כרחך הוא כמו שפירשה הראב"ד ז"ל לאותה משנה שבפרק [הגוזל] דאמדיר קאי, כלומר שהאב המדיר יכול הוא ליתן לבנו של הנודר, וכן פורע לו חובו, דומיא דמתניתין דבפרק אין בין המודר, דקתני [לעיל (נדרים לג, א). לח, א] פורע לו וזן את אשתו ובניו, אף על פי שחייב (במזונותין) [במזונותן – לפי השי"מ], וכדתניא נמי בברייתא בפרקין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. והא דקתני ונותן לאחיו, שיטפא היא, ומשום דקתני הכי במתניתין דהגוזל את אביו דלעיל מינה, תנא נמי הכין בהא מתניתין אגב שיטפיה. אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שפירש אנידר, וכתב וצריך שיאמר להם אלו נכסים שאסר אבא עלי, פירשה ז"ל על דרך [מתניתין דה]גוזל את אביו ונשבע לו ומת דלעיל מינה, דאמרינן עלה דההיא בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא, ומפני שהוקשה לו הענין כמו שכתבתי, מצא לו הרב ז"ל טענה ליסמך עליה, ואמר שגם זו דוקא באומר אלו נכסים שאסר עלי אבא, כלומר דכיון דאמר להם כך, אין זה אלא כמודיעו שהוא מגביה לו מציאה, וכן בפרעון חובו כיון שגלה כן לבעל חובו וקבלן הלה, הרי זה כמלוה שאמר ללוה הגביה מציאה זו ותנה לי והפטיר, אבל בנותן סתם או פורע סתם אסור, ואילו עשה כן מעל, וכן נראה לי ליישב דברי הרב ז"ל. וקשיא לי אהא דרב נחמן היאך אפשר לבן לקנות נכסיו אלו כלל, דהא אסרן עליו האב בהנאה, וכיון שכן היאך הוא יכול להקנותן לבנו לכי הוי צורבא מרבנן, שאם הוא לא קנאה אינו יכול להקנותם, ויש לומר דהיינו דקא קשיא להו לפומבדיתאי, ורב נחמן דאמר דקני, סבירא ליה דכיון שאין הבן קונה נכסים אלו להנאתו כלל, אלא להקנותן לבנו לא נכנס זה בכלל איסורו כלל, ומיהו קנה להקנותן. ועוד יש לי לפרש דלא לקנינהו הדין ברא דנאסרו עליו קאמר, אלא הדין איניש דעלמא קאמר, וכדמוכח קצת לישנא דקאמר רב אשי בסמוך לאימת (מתקני) [קני – לפי השי"מ] לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן, ואי להדין ברא גופיה אקני ליה הכי הוה ליה למימר, לאימת קני לכי הוי בריה צורבא מרבנן. כן נראה לי.

Nedarim 48b:3

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 223:3

ein mishpat / ner mitsvah

Nedarim

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah

Talmud

Halakhah

But Rav Nahman said: He does acquire, as an acquisition by means of a cloth is a case of an act of acquisition performed only in order to transfer ownership. In such a case, one gives another a cloth in order to confer ownership of some other item, but the cloth itself does not assume new ownership. Still, this is an effective means of acquisition. So too, the property of the grandfather may be effectively conferred upon the grandson through the son, without the son acquiring it himself.

אסר בנו מהנאתו ואמר אם יהיה בן בני זה תלמיד חכם יקנה בני זה נכסי כדי להקנותם לבנו הרי זה הבן אסור בנכסי האב ובן הבן מותר בהם אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה:

Nedarim 48b:3

Tosafot Rid on Nedarim 48b:2

commentary

Nedarim

Tosafot Rid on Nedarim

Talmud

Talmud

But Rav Nahman said: He does acquire, as an acquisition by means of a cloth is a case of an act of acquisition performed only in order to transfer ownership. In such a case, one gives another a cloth in order to confer ownership of some other item, but the cloth itself does not assume new ownership. Still, this is an effective means of acquisition. So too, the property of the grandfather may be effectively conferred upon the grandson through the son, without the son acquiring it himself.

ורב נחמן אמר קני ע"מ להקנות קני דהא סידרא קני ע"מ להיקנות הוא פ'י קנין המודר הוא חליפין שהקונה מושיט סדרו למוכר ומקנהו לו על מנת שהמוכר יקנה לו את החפץ שהיא חלופי הסודר והרי אנו רואין שהמוכר אינו קונה אם הסודר קנין גמור שהרי אינו שלו א"כ הו"ל שהקונה אומר לו למוכר קנה זה הסודר שלי ולא יהא קנוי לך ממש אלא ע"מ שתקנה לי את חפצך ואפ"ה נקנה החפץ לקונה והם ה"נ הכא כשאמר לו קני ע"מ להקנות אע"פ שהוא לא קנה העויל להקנות לאותו פלונ י ואע"ג דבשנים אוחזין אמר ר"נ המגבית מציאה חלחברו לא קנה חבירו התם כדמפרש טעמא דהו"ל תופש לבע:ח במקום שחב לאחרים ומש"ה לא קנה אבל הכא ליכא למימר הכ:

Nedarim 48b:3

Steinsaltz on Nedarim 48b:3

commentary

Nedarim

Steinsaltz on Nedarim

Talmud

Talmud

But Rav Nahman said: He does acquire, as an acquisition by means of a cloth is a case of an act of acquisition performed only in order to transfer ownership. In such a case, one gives another a cloth in order to confer ownership of some other item, but the cloth itself does not assume new ownership. Still, this is an effective means of acquisition. So too, the property of the grandfather may be effectively conferred upon the grandson through the son, without the son acquiring it himself.

ורב נחמן אמר: קני [קונה הוא ], דהא [שהרי] מצינו בכגון זה שהדבר מועיל, שהרי גם קנין עושים ב סודרא [סודר] "קני על מנת להקנות" הוא, שהרי כאשר נותן סודר למקנה על מנת לעשות בו את הקנין, אין המקנה לוקח לעצמו את הסודר, וכל קניינו בסודר הוא על מנת להקנות לאחר חפץ או נכס כלשהו, ובכל זאת חל הקנין.

Nedarim 48b:3

Teshuvot haRashba part IV 138:2

Nedarim

Teshuvot haRashba part IV

Talmud

Responsa

But Rav Nahman said: He does acquire, as an acquisition by means of a cloth is a case of an act of acquisition performed only in order to transfer ownership. In such a case, one gives another a cloth in order to confer ownership of some other item, but the cloth itself does not assume new ownership. Still, this is an effective means of acquisition. So too, the property of the grandfather may be effectively conferred upon the grandson through the son, without the son acquiring it himself.

תשובה: דבר ברור אני רוא' כאן: דמעכשיו נשתעבד או נתחייב לו. שהרי העדים מעידים: דקנין שלם קנו ממנו מעכשיו. ועו': דכל קנין סודר מעכשיו הוא: דאי לא [לא] קני. דהא סודרא למריה הדר, כדאיתא בנדרים פרק השותפין (נדרים מ"ח ע"ב).

Nedarim 48b:3

Ritva on Nedarim 48b:2

commentary

Nedarim

Ritva on Nedarim

Talmud

Talmud

But Rav Nahman said: He does acquire, as an acquisition by means of a cloth is a case of an act of acquisition performed only in order to transfer ownership. In such a case, one gives another a cloth in order to confer ownership of some other item, but the cloth itself does not assume new ownership. Still, this is an effective means of acquisition. So too, the property of the grandfather may be effectively conferred upon the grandson through the son, without the son acquiring it himself.

ור"נ [אמר] קני על מנת להקנות קנה. הוא וקנה חבירו כשיקיים תנאו כשאר תנאים דעלמא דהא סודרא קני ע"מ להקנות הוא וקנה פי' דהא סודרא דחליפין מתנה ע"מ להחזיר הוא שמקנה הקונה סודר שלו למקנה ע"מ להחזיר לאלתר שיזכה הוא בקרקע שהקנה לו ואילו רצה מקנה הקרקע לעכב הסודר של קונה אין הרשות בידו ואפ"ה קנייה מקנה לההוא סודר ע"מ להחזיר:

Nedarim 48b:4

Ran on Nedarim 48b:4:1

commentary

Nedarim

Ran on Nedarim

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

אמר ליה רב אשי מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס - כלומר מנא לך דאי בעי מקנה לעכוביה לגמרי לא מצי עביד:

Nedarim 48b:4

Ran on Nedarim 48b:4:2

commentary

Nedarim

Ran on Nedarim

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

ועוד סודרא קני על מנת להקנות מן השתא הוא - כלומר לכשתמצא לומר דסודרא קני על מנת להקנות הוא מיהו איכא ביה חדא למעליותא דהוי קני על מנת להקנות מן השתא מקמי דמהדר סודרא מקנה לקונה דסתם קנין מעכשיו הוא אבל הכא הלין נכסי לאימת קני לכי הוי בריה צורבא מרבנן דמסתמא כיון שלא הקנהו אלא להקנותם לבנו ודאי לא היה דעתו שיקנם עד אותה שעה דמאי לעביד בהו בנתיים:

Nedarim 48b:4

Ran on Nedarim 48b:4:3

commentary

Nedarim

Ran on Nedarim

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

וההוא שעתא הדר סודרא למריה - כלומר כלתה לה אותה הקנאה בין שהקנהו בקנין בין שהקנהו בחזקה ורב נחמן דאמר קני על מנת להקנות קנה נהי דמודה במקנה לאחר שלשים יום דלא קנה דאיהו גופיה אמר בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פב.) דהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר שלשים יום דלא קנה בעומדת באגם הוה ס''ד דרב נחמן דהכא כיון דלא אמר בהדיא דלא ליקני עד דהוי צורבא מרבנן ואמר סתמא כמאן דאמר מעכשיו ולכי הוי דמי ורב אשי דחי ליה דכיון שלא רצה להקנות אלא כי היכי דלקנייה לבר בריה מסתמא לא נתכוין שיקנה עד אותה שעה וההיא שעתא כלתה לה קנייתו ומיהו כי אמרי' הכי דוקא בקנין ומשיכה וחזקה שאינן מתקיימין אבל בקנין שטר שהשטר קיים ועומד לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן קני דהא המקדש את האשה בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום מקודשת אם לא נאבד השטר ולא נתקתו וכן לענין הגט וכדאיתא התם הרשב''א ז''ל ולי נראה דהכא אפי' בשטר לא מהני דהאי גברא מצוה מחמת מיתה הוא ואי בשעתיה לא קני לאחר מיתה נמי לא קני דאין שטר לאחר מיתה והיכי דקא פליג רב אשי סתמא:

Nedarim 48b:4

Rashi on Nedarim 48b:4:1

commentary

Nedarim

Rashi on Nedarim

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

אי תפים ליה לא מתפיס - בתמיה דאי בעי מקנה למישקל בכנפא דסודרא ולמיקניה למישקליה לדידיה ליכא מאן דמחי ליה:

Nedarim 48b:4

Rashi on Nedarim 48b:4:2

commentary

Nedarim

Rashi on Nedarim

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

ועוד סודרא - לא דמי לההיא כלל דאילו גבי סודרא כי תפיס ליה משמע דהכי אמר ליה קני השתא בשעת קנין על מנת להקנות וקני השתא הסודר ומקני ליה בשעת קנין החפץ אבל קני נכסי דהדין לאימת קא קני להו לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן הלכך השתא נמי לא קני ואסור לקנות להן ובן בנו נמי לא קנה ואי בעי אביו יהיב ליה לנכסיה ולכל ' מאן דבעי:

Nedarim 48b:4

Tosafot on Nedarim 48b:4:1

commentary

Nedarim

Tosafot on Nedarim

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

ומאן לימא לן דהך סודרא אי תפיס ליה לא מתפיס - כלומר מאן לימא לן דאי בעי לא פסיק ליה דילמא ודאי אי בעי פסיק ליה ומתנה מעליא היא (אבל) [ועוד] קני ע''מ להקנות ליכא לדמויי לסודרא דבסודרא קני על מנת להקנות מהשתא הוא דבשעה שמקנה לו הסודר אמר לו שיקנה לו בחליפין מיד ה''נ שמעינן מינה אם אמר להקנות מיד בשעת הקנאה קני:

Nedarim 48b:4

Tosafot on Nedarim 48b:4:2

commentary

Nedarim

Tosafot on Nedarim

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

הלין נכסים לאימת קני לכי הוי צורבא מרבנן כבר הדרא סודרא למריה - ולאו דווקא סודרא ונראה דרב אשי סבירא ליה כפומבדיתאי דקני ע''מ להקנות לשון גרוע הוא ולא גמר להקנות לו כלל ולא נגמרה המתנה כלל ולא דמי לסודר שנותנו בידו להיות קונה בו מיד אבל כשיש תרתי לריעותא שאין המתנה נגמרה לו וגם אחר זמן לאו קנייה הוא ומטעם זה נראה דאפי' אם נתן לו שטר ואמר לו קנה בשטר זה ע''מ שתקנה בו לבנו והשטר קיים בימי הבן לאו קנייה הוא כסברא דפומבדיתאי והאי דקאמר הדרא סודרא למריה לאו דוקא אלא כלומר קניין שאינו גמור אינו מועיל להקנות בו לאחר זמן ולא דמי לסודר שקנה בו מיד - ובלא שמעתין אור''י שאין אדם יכול להקנות חפץ לחבירו מעכשיו לאחר שלשים יום דההיא שעתא דחל הקניין הדרא סודרא למריה כי ההיא דנתקרע או שאבד למאן דאמר לכשתתן וכן משוך פרה זו ולא תהא קנוייה לך אלא לאחר שלשים יום דאם אינה עומדת באגם לא קנה דנתבטלה המשיכה ומיהו אם הקנה לו מעכשיו ע''מ שארצה לאחר ל' ודאי נגמרה המתנה מיד קודם החזרת הסודר:

Nedarim 48b:4

Rashba on Nedarim 48b:3

commentary

Nedarim

Rashba on Nedarim

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

ועוד סודרא קני על מנת להקנות וקני מן השתא. כלומר אף על פי שההקנאה גרועה, שאינו קונה הסודר קנין גמור אלא כדי שיקנה בו את השדה לבעל הסודר, מכל מקום אית ביה חדא לטיבותא, דעם משיכתו הוא דמקנה לו בעל השדה את שדהו, אבל הדין נכסי לאימת קני להו (הדין) [הבן – לפי השי"מ] לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן, דמן השתא לא קני האי ברא בהדין נכסי כלום ולא בפירותיהן, שלא נתנן לו שיהא אוכל פירותיהן עד ההיא שעתא, אלא להקנותן לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן בלחוד הוא דמקנה להו ניהליה, והלכך עד דהוי בר ברא צורבא מרבנן דליקנינהו ניהליה, לא נגמרת לו אפילו ההיא מתנה כל שהוא, וההיא שעתא דהוי בר ברא צורבא מרבנן הדר סודרא למריה, כלומר איני מקנה לו באותה שעה, ואותה משיכה או אותה חזקה שהחזיקו על דבר זה מעיקרא לא מהניא, דהא כלתה לה והלכה כי הוי בר ברא צורבא מרבנן, והוי כעין [כתובות פב, א] משוך פרה זו ולא תקני לך אלא לאחר שלשים יום דלא קנה, משום דבשעת משיכה לא קנה, וכי מטו שלשים יום כבר כלתה ועברה המשיכה הלכך לא קנה. אלא דקשיא לי דהא רב נחמן גופיה מודה הוא במשוך פרה זו ולא תקני לך אלא לאחר שלשים יום, דאי לא קיימא באגם מיהא לא קנה, וכל שכן למאי דאסיקנא בשלהי האשה שנפלו לה נכסים [שם פב, א], דאפילו קיימא באגם לא קנה אי לא אמר ליה מעכשיו, ויש לומר דרב נחמן סבר דכיון דקני על מנת להקנות קנה, האי ברא נמי מן השתא קני כדי להקנותה לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן, ולא דמי למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום, דהתם אמר ליה בהדיא דלא ליקני כלל עד לאחר שלשים יום, וההיא שעתא כבר כלתה לה ואזלא המשיכה, ואפשר דאפילו רב נחמן נמי בקנין סודר מודה, דאינו קונה, כי אמר ליה קני סודר זה ותקנה לי שדך לאחר שלשים יום, משום דההיא שעתא קא הדר סודרא למריה, אבל במעכשיו ולאחר שלשים יום קנה, וכן בתוספות בהרבה מקומות שאין קנין קונה בלא מעכשיו. והא דגרסינן בפרק יש נוחלין גבי הכותב לבנו לאחר מותו, צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה, בהקנאה מהו ואמר רב (פפא) [פפי – לפי השי"מ והגמרא שם] אקנייה וקנינא מיניה קני, קנינא מיניה ואקנייה לא קני, התם טעמא משום דכתב ליה לאחר מיתה, ואפילו הכי אסיקנא דהקנאה לא צריך, אלא בין הכי ובין הכי קני, דמשעת קנין דמקנה ליה הגוף. כן נראה לי. ונראה לומר דלרב אשי לאו דוקא משום דלא מצי לאקנויי לבר ברא, דכל שהאחד אינו קונה בשעת קנינו של זה בסודר, דעם משיכת הסודר מקנה לו השדה לבעל הסודר לא קנה, דבשעה שהוא מקנה לאחר שאז תשלים קנייתו ההיא שעתא כבר הדר סודרא למריה, דמה לי הפסק זמן מרובה מה לי הפסק זמן מועט, ומיהו משמע דרב אשי לא קאמר אלא בקנין משיכה וחזקה שאין להם קיימא אלא עוברין, אבל בקנין שטר שהשטר קיים ועומד עד דהוי בר ברא צורבא מרבנן, מודה הוא כל שלא נתקרע השטר, ולא נאבד בשעה שהוא מקנה אותו לבר ברא, שהרי [קידושין נט, א בר"ן ד"ה רב ושמואל] המקדש את האשה בשטר, ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום מקודשת, אם לא נאבד השטר ולא נתקרע, וכן לענין הגט וכדאיתא התם [כאן ד"ה הלין]. אבל בתוספות ראיתי דאפילו הקנה לו בשטר, פליג רב אשי וכפומבדיתאי סבירא ליה, וקשיא לי אשמעתין בין לרב נחמן בין לרב אשי, מה ענין סודר לזה דדברים הנקנים שאדם קונה ומקנה אותן לחוד, ודרכי הקניות שאדם קונה על ידם לחוד, וקנין סודר אינו מדין קניה, שאם כן תהא בו אונאה וכל שכן ביטול מקח, ועוד שהרי קנינן בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה, ואין קונין בפירות ואפילו בבשר שוה מנה, ועוד דהא איכא מאן דאמר [שם מז, ב] קונין בכליו של מקנה, וצריך לי עיון.

Nedarim 48b:4

Shita Mekubetzet on Nedarim 48b:3

commentary

Nedarim

Shita Mekubetzet on Nedarim

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

ועוד סודרא קני על מנת להקנות מן השתא הוא. כלומר אף על פי שההקנאה גרועה שאינו קונה הסודר קנין גמור אלא כדי שיקנה בו את השדה לבעל הסודר מכל מקום אית ביה חדא לטיבותא דעם משיכתו הוא מקנה לו בעל השדה את שדהו. אבל הדין נכסי לאימת קני להן הבן לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן דמן השתא לא קני האי ברא בהדין נכסי כלום ולא בפירותיהן שלא נתנן לו שיהא אוכל פירותיהן עד ההיא שעתא אלא להקנותן לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן בלחוד הוא דמקנה להו ניהליה והילכך עד דהוי בר ברא צורבא מרבנן דליקנינהו ניהליה לא נגמרת לו אפילו ההיא מתנה כל שהוא וההיא שעתא דהוי בר ברא צורבא מרבנן הדר סודרא למריה כלומר אינו מקנה לו באותה שעה ואותה משיכה או אותה חזקה שהחזיקו על דבר זה מעיקרא לא מהניא דהא כלתה לה והלכה כי הוי בר ברא צורבא מרבנן והוי ליה כעין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דלא קנה משום דבשעת משיכה לא קנה וכי מטו שלשים יום כבר כלתה ועברה המשיכה הילכך לא קנה. אלא דקשיא לי דהא רב נחמן גופיה מודה הוא במשוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דאי לא קיימא באגם מיהא לא קנה וכל שכן למאי דאסיקנא בשלהי האשה שנפלו לה נכסים דאפילו קיימא באגם לא קנה אי לא אמר ליה מעכשו. וי"ל דרב נחמן סבר דכיון דקני על מנת להקנות קנה האי ברא נמי מן השתא קני כדי להקנותן לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן ולא דמי למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום דהתם אמר ליה בהדיא דלא ליקני כלל עד לאחר שלשים יום וההיא שעתא כבר כלתה לה ואזלה המשיכה. ואיפשר דאפילו רב נחמן נמי בקנין סודר מודה דאינו קונה כי אמר ליה קני סודר זה ותקנה לי שדך לאחר שלשים יום משום דההיא שעתא קא הדר סודרא למריה אבל במעכשו ולאחר שלשים יום קנה. וכן כתוב בתוס' בהרבה מקומות שאין קנין קונה בלא מעכשו. והא דגרסינן בפרק יש נוחלין גבי הכותב לבנו לאחר מותו צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה בהקנאה מהו ואמר רב פפי אקנייה וקנינא מיניה קני קנינא מיניה ואקנייה לא קני. התם טעמא משום דכתב ליה לאחר מיתה ואפילו הכי אסיקנא דהקנאה לא צריך אלא בין הכי ובין הכי קני דמשעת קנין הוא דמקנה ליה הגוף. כן נראה לי. ונראה דלרב אשי לא דוקא משום דלא מצי לאקנויי לבר ברא עד לאחר זמן מרובה אלא הוא הדין לאומר קני על מנת להקנות השתא לבתר קניני מיד לבר ברא דכל שהאחר אינו קונה בשעת קניינו של זה בסודר דעם משיכת הסודר מקנה לו השדה לבעל הסודר לא קנה דבשעה שהוא מקנה לאחר שאז תשלים קנייתו ההיא שעתא כבר הדר סודרא למריה דמה לי הפסק זמן מרובה מה לי הפסק זמן מועט. (אמר המגיה עיין רשב"א בחידושיו כאן). וקשיא לי אשמעתין בין לרב נחמן בין לרב אשי מה ענין סודר לזה דדברים הנקנים שאדם קונה ומקנה אותם לחוד ודרכי הקניות שאדם קונה על ידם לחוד וקנין סודר אינו מדין קנייה דאם כן תהא בו אונאה וכל שכן ביטול מקח ועוד שהרי קנינן בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה ואין קונים בפירות ואפילו בבשר שוה מנה ועוד דהא איכא מאן דאמר קונין בכליו של מקנה וצריך לדעתי עיון. הרשב"א ז"ל. וכתב הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל וז"ל: וכתב רבינו ז"ל והלכתא כרב נחמן דסודרא קני על מנת להקנות הוא כלומר מתנה על מנת להחזיר. ואף על גב דאמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס כלומר דרב אשי דחה בגמרא ואמר דקנה על מנת להקנות לא קאני ובסודר היינו טעמא דקני משום דלאו על מנת להקנות הוא דאפשר שאם בא מושך הסודר לעכבו בידו ושלא להחזירו ליד המקנה הרשות בידו אלא שנהגו להחזירו ולא מן הדין. הא רב נחמן אמר ליה אמר המגיה צריך לומר: דלא כלומר לאו בידי'. כלומר בידי לעכובא לסודרא דקנה על מנת להקנות בלחוד הוא ואפילו הכי קני. ועוד דרב אשי גופיה מידחא הוא דדחי לה למימרא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ולא תיקשי סודרא לפומבדיתא. אבל איהו כלומר רב אשי כרב נחמן קאמר פירוש דסודר אף על גב דקנה על מנת להקנות הוא קנה דגרסינן בפרק האשה נקנית גבי הילך מנה על מנת שתחזירהו לי אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ושמעינן מינה דחליפין קני על מנת להקנות הוא ואי תפיס ליה לא מתפיס והכי נמי פסק הגאון בספר המקח כרב נחמן. עד כאן. והא מתנת בית חורון דקני המקבל על מנת להקנות לאחר זמן לאביו של נותן שעל כרחין בשעה שנתנה למקבל לא היה בדעתו שיקנה אביו שזה בדוקא היה אסור דהוה ליה מקנה לאביו על ידי אחר ונמצא מהנה. אלא לכך נתכוון שיקנם עכשו הוא על מנת שיתנם לאביו לאחר זמן ויפקע קניינו ולא קני כדאמרינן במתניתין משום דחשיבי ליה עדיין ברשות נותן. זימנין אמר ליה לא משום דבעלמא לא קני על מנת להקנות אף על גב דמקבל לא קני ליה שלעולם אימא לך דקני בעלמא ושאני הכא שהסעודה מוכחת שלא היה מקנה לו כלל אלא כדי שישמח עמו אביו בסעודתו. אבל בזאת שאני אומר רוצה המדיר שיקנם בנו לתת אותם לבנו אם יהיה צורבא מרבנן ולא יוכלו לזכות בו בנתים בניו האחרים שהיו לו ואף על גב דלא מצי ליהנות מהם קני להו לגבי האי שלא יזכו בו אחרים. לא מצאתי ונראה לי. ואני מצאתי שלא היה תשובה טובה שהשיב רב נחמן ולכן היה משנה לפעמים תירוצו ומוקי למתניתין דבית חורין כרבי אליעזר דמחמיר במודר הנאה. הרא"ם.ז"ל.

Nedarim 48b:4

Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 195:5

ein mishpat / ner mitsvah

Nedarim

Shulchan Arukh, Choshen Mishpat

Talmud

Halakhah

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

י"א שאין הקנין מועיל אא"כ מקנה לו החפץ הנמכר או הניתן מיד אבל אם אמר לו הקונה תקנה סודר זה ותקנה חפצך לי לאחר שלשים לא קנה מפני שבשעה שיש לו לקנות כבר החזיר הסודר לקונה אבל אם אמר לו קנה ע"מ שתקנה לי מעכשיו ולאחר ל' יום קנה: הגה ובסתם אמרי' דהוי מעכשיו באופן המועיל דודאי בכדי לא הוי עביד (פסקי מהרא"י סי' קע"ג) :

Nedarim 48b:4

Steinsaltz on Nedarim 48b:4

commentary

Nedarim

Steinsaltz on Nedarim

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

אמר רב אשי: ומאן לימא לן [ומי יאמר לנו] דסודרא [שהסודר] שבו עושים קנין אי תפיס ליה לא מיתפיס [אם תופס אותו זה שהקנו לו את הסודר אינו נתפס ונקנה לו ]? אלא שאין אנשים רגילים לעשות כן, אבל מבחינת הקנין — אין חסרון בקנין. ועוד יש להבדיל בין הדברים: סודרא [סודר] שמקנים הוא אמנם "קני [קנה] על מנת להקנות," ו אולם "קני מן השתא" [קנה מעכשיו] הוא, שקנין סודר בא על מנת להחיל את הקנין מאותו רגע. אולם הלין ניכסין דהדין [אותם הנכסים של זה] שנדר והקנה לבן בנו לאימתי קני [מתי הוא קונה] — לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן [לכאשר יהיה בן בנו תלמיד חכם], אך לכי הוה [כאשר יהיה] תלמיד חכם — הלא כבר הדר סודרא למריה [חזר הסודר לבעליו] ונמצא שבשעה שהיה צריך הקנין לחול, עדיין לא חל!

Nedarim 48b:4

Rashba on Bava Batra 136a:4

Nedarim

Rashba on Bava Batra

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

בעא מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו. כתב הראב"ד ז"ל, דמשמע דאליבא דרבי יהודה בעי לה, דאילו לרבי יוסי אפילו בלא הקנאה אינו צריך, דהא זמנו של שטר מוכיח עליו, אל(י)מא סוגייא דשמעתא כרבי יהודה. ובמסכת גיטין בפרק המגרש (גיטין פה, ב) נמי גרסינן אתקין רב בגיטא מיומא דנן ולעלם, ואמרינן מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, אלמא הלכה כרבי יהודה. ואם כן (דקשי') [תקשי] דרב אדרב, דכאן פוסק כרבי יוסי. ותרץ דהתם לגבי גיטין אתקין לכתחלה לרוחא דמילתא, דאי קאי [בי דינא] דסבירא ליה כרבי יהודה לא לפסליה. ואי משום סוגיא דהכא, לא דחינן הלכה פסוקה משום סוגיא. ואי נמי בשטר שאין בה זמן קא מיירי דליכא מוכיח. ויש מי שאומר דרב הדר ביה מהא וראה דברי רבי יהודה והיינו דאתקין בגיטין כותיה. וליתא, דהא אקשינן בגיטין בפרק מי שאחזו (גיטין עב, א) מהא דרבה דרב כרב הונא, דאלמא לא הדר ביה, אלא הא דאתקין בגיטין לכתחלה אתקין לרווחא דמלתא, כדאמרינן, והכי קאמר, מיומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי דלא נסמוך עליו, וכדאמרינן נמי התם, ולעולם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מדרב נחמן היום אי את אשתי ולמחר [את אשתי] מהו, דאמר ליה כיון דפסקא פסקא. וקיימא לן הכי. [הא דאמר רב פפי אקנייה וקנינא מיניה לא צריך קנינא מיניה ואקנייה צריך, קשיא לי, אי סבירא ליה סתמא מעכשו משמע קנינא מיניה ואקנייה אמאי צריך, ואי לאו מעכשו משמע אקנייה וקנינא מיניה אמאי קנה, כיון דאינה להקנאה אלא] לאחר זמן, ההיא שעתא הא הדר סודרא למריה, וכדאמרינן בנדרים פרק השותפין (נדרים מח, ב). וניחא לי, דקנין סתם ודאי הוו כמעכשו וקני, אבל במפרש לאחר זמן לא, דהא קאמר בהדיא לאחר זמן, וקא סבר רב פפי דלא הוי כמהיום ולאחר מיתה אלא כ[מ]פרש הריני מקנה לך לאחר מיתה בסודר זה, דלא קני. ומיהו אסיקנא דאפילו הכי כל שקנו מידו הרי הוא כמהיום ולאחר מיתה, דמשעת קנין נתן הגוף ומשייר הפירות כל ימי חייו.

Nedarim 48b:4

Rashba on Bava Batra 152a:2

Nedarim

Rashba on Bava Batra

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

והא דקא אמר שמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. ולא קאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה, פירש ר"ח ז"ל, דהכל עולה לטעם אחד, משום דסתם קנין לכתיבה עומד אמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. אבל כתב הרב מורי ז"ל דלרבותא נקטיה, כלומר, לא מבעיא קנין לבדו בלא שטר דלא קנה, דהא כל שלא חל הקנין לקנות מעכשיו אינו קונה לאחר זמן, וכדאמרינן בנדרים פרק השותפין (נדרים מח, ב) דהא הדר סודרא למאריה, וכן דעת רבינו תם ז"ל דכל קנין בלא מעכשו אינו כלום, אלא אפילו קנו מידו וכתבו לו את השטר, דאילו בבריא כי האי גוונא קני כל שהשטר קיים, וכדקיימא לן במקדש את האשה בשטר לאחר שלשים יום שאם לא נשרף ולא נקרע תוך שלשים יום הרי זו אפילו הכי כאן אינו קונה, דשמא לא גומר להקנותו אלא בשטר ואין שטר קונה לאחר מיתה. איכא למידק, מתניתין דשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת ואם לאו אין מתנתו קיימת, לרב היכי מתוקמה, דבשלמא לשמואל משכחת ליה בקנין ובמיפה את כחו, אלא לרב אי כתוב בה קנין אפילו לא שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, דהא ארכבה אתרי ריכשי, ואי כשאין בה קנין, שייר קרקע למה מתנתו קיימת. וכי תימא דרב סבר דאפילו במקצת לא בעיא קנין, לא אפשר, דהא דחאה רבא וקרי לה בוקי סריקי. ועוד דאלו בפרק התקבל (גטין סו, א) גבי בראשונה היו אומרים היוצא בקולר, אקשינן מכלל דרב הונא סבר מתנת שכיב מרע במקצת לא בעיא קנין, והא קיימא לן דבעיא קנין, ואם איתא מאי קושיא, אי רב הונא סבר ליה כרב דהוא רביה, אדרבא סתמא דמלתא תלמיד כרביה סבירא ליה. אלא י"ל דמתניתין לדידיה בקרקעות ובשטר במיפה את כחו. ואינו מחוור בעיני, דמסתברא דמיפה את כחו לרב לא מעלה ולא מוריד, ותדע דהא בכתבו ותו מנה לפלוני ומת פליגי רב ושמואל רב אמר אין כותבין ונותנין ושמואל אמר כותבין ונותנין, ואוקימנא דשמואל במיפה את כחו, וסתמא דרב נמי אפילו במיפה את כחו, ואפילו הכי אין כותבין ונותנין, אלמא לדידיה מיפה את כחו לא מעלה ולא מוריד. ודוחק הוא לומר דההיא לאו מחלוקת שנויה דרב ושמואל היא אלא דרב בשלא ייפה את כחו ודשמואל במיפה את כחו, דבכל כי הא לא שתיק גמרא לעולם מלמימר והשתא דאתית להכי לא פליגי אלא כאן במיפה את כחו כאן בשאינו מיפה את כחו. אלא מההיא שמעינן לרב דשכיב מרע שנתן באחד מדרכי הקני' של בריא בקנין ושטר או זכו למתנת בריא איכוון, והילכך כל שאפשר שנגמרה הקנייה מחיים כגון בקנין או בזכוי בנכסים קנה וכל שהוא נגמרה הקנין מחיים כגון מזכה בשטר ולא נכתב ונמסר השטר מחיים לא קנה אפילו מית ואפילו מיפה את כחו. כנ"ל. ורבינו תם תירץ דלרב רישא בדקנו מניה וסופא בדלא קנו מיניה, וכבר כתבתי למעלה ולא מסתבר הכי, מדמקשינן מסופא דמתניתין לרבא דמוקי רישא בדקנו מיניה ואיצטריך לאוקומי סופא נמי בדקנו מיניה ומיפה את כחו וכשמואל, ואם איתא טפי הוה ניחא ליה לאוקומי בהכין רישא כדקנו וסופא בדלא קנו כיון דמיתרצא ליה בהכין בין לרב בין לשמואל. אלא דודאי רישא וסופא בחד גוונא נשנית, או כולה בדקנו מיניה או כולה בדלא קנו מיניה כנ"ל. וי"ל עוד דמתניתין הכי קתני, שייר קרקע צריך שתהא מתנתו מתקיימת, כלומר, צריכה קנין והרי היא מתנה קיימת ואפילו עמד, ואם לא כתב בה קנין אינה קיימת ואפילו מת. אבל לא שייר אין צריך שתהא קיימת מחיים, אלא כל שמת קנה. וגם זה אינו מחוור בעיני, דאם כן מאי קא מקשה לעיל מסופא לרבא דבעי קנין במתנה במקצת דרישא, ורבא נמי אמאי לא פירשה למתניתין הכין ובהכי הוה סליק פירושא לכולי עלמא בין לרב בין לשמואל ואיפשר דרבא לא בעי לדחוקי מתניתין לכולי האי ולפרושה הכין כיון דאשכח ליה פרוקא רויחא אליבא דשמואל, אבל אנן מפרשינן לה הכין לרב כי היכי דלא תקשי ליה. ועוד נ"ל לשון יותר מרווח, דהכי מפרשינן (לא) [לה], שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת ואפילו עמד, לפי שצריכה קנין. לא שייר קרקע כל שהוא אינה קיימת, שאם עמד חוזר, לפי שאינה צריכה קנין. ואם תאמר רבא (דמאי) [אמאי] לא תירץ ליה הכין. י"ל משום דניחא ליה לאוקומה כולה בשקנו ולתירוצה אליבא דמקשה דסבירא להו דכולה מתניתין בחד (אנא) [גוונא] מתניתין או בדלא קנו או בדקנו. ובהא נמי מיתרצא ליכא.

Nedarim 48b:4

Rashba on Bava Metzia 7a:2

Nedarim

Rashba on Bava Metzia

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

האי סודרא כיון דאית ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי. איכא מאן דדייק מהא, דאי בעי [מקנה] למפסק ולישקול, שומעין לו, מדאמרינן הכא דכמאן דפסיק דמי. וליתא כלל דהכי קאמר כמאן דפסיק דמי על מנת להחזיר, דקנה על מנת להקנות הוא, וכדאמרינן בנדרים בפרק השותפין (נדרים מח, ב), ורב נחמן אמר קנה על מנת להקנות קנה, דהא סודרא קנה על מנת להקנות הוא וקני. ואף על גב דאמר ליה רב אשי, ומאן לימא לן דהאי סודרא אי תפיס לה לא מיתפיס, רב אשי ספוקי מספקא ליה, ולא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב נחמן, ונקטינן מאי דאיסתפקא ליה לרב אשי, ומאן לימא לן קאמר, והא רב נחמן דאמר לן. ועוד דקיימא לן קנה על מנת להקנו תקנה, ואמרינן נמי בקדושין בריש פרק קמא (ו, ב) גבי הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, בכלהו קנה, לבר מאשה, כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין, אלמא חליפין קנה על מנת שתחזירהו לי הוא. והיכא דלא נקיט בידיה ג' על ג', כתב הרמב"ם ז"ל (הל' מכירה פ"ה ה"ז), שאלו יכול לנתקו ולהביאו אצלו שפיר דמי. נראה שדקדק אותה מדרב חסדא, דאמר גט בידה ומשיחה בידו, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת. וליתא, דהתם הא אסיקנא טעמא, משום דבעי נתינה וליכא, אבל הכא דנתינת כלי בעינן, הא ליכא.

Nedarim 48b:4

Teshuvot HaRivash 203:4

Nedarim

Teshuvot HaRivash

Talmud

Responsa

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

ומכל מקום בנדון זה אין אנו צריכין לכל זה במתנה זו שהרי יש בה קנין סודר ואין השטר גומר ההקנאה אלא קנין הסודר ושטרא ראיה בעלמא דומיא דשטרי מכר והערכי נאמן לומר שהנותן נטל קנין דאי לאו דחזא הכי לא מרע נפשיה. ואי משום דלא כתב במנא דכשר למקניא ביה אין בכך כלום כי מה שכותבין העדים הלשון ההוא בשטר הוא לשופרא דשטרא ולהשמיענו הדינים המובנים מן הלשון ההוא במנא למעוטי פירות דכשר למעוטי אסורי הנאה למקניא למעוטי כליו של מוכר ביה למעוטי מטבע כמוזכר בפרק הזהב (בבא מציעא מ"ז:) אבל אם כתבו העדים סתם שנטל קנין ודאי די בכך ואין לחוש שטעו וקנו בדבר שאינו מועיל שהכל יודעין דבר זה לרוב רגילותו ובנדון זה אע"פ שהערכי אינו בקי בדינין אלו מ"מ כבר הזכיר שהיו שם עדי ישראל והוא נאמן על זה והעדים שהוזמנו להעיד בשטר ודאי דקדקו שנעשה כראוי. ועוד שהערכי עצמו מזכיר שהיה הקנין בכנף בגד ושנטלוהו נותני המתנה אם כן הרי זה מנא דכשר למקניא ביה שאין זה לא פירות ולא איסורי הנאה ולא מטבע ולא כליו של מוכר. גם מפני התנאי שהתנה שלא תוכל לתתם ולמכרם לאחר עד שימלאו ימיה לכ"ה שנה אין המתנה גרועה מפני זה דאיברא שאם היה מתנה הנותן שלא יקנה המקבל עד לאחר זמן לא קנה כדאסיקנא בכתובו' בפרק האשה שנפלו לה נכסים (פ"ב.) דהאומר לחברו משוך בהמה זו ולא תקנה אותה עד לאחר שלשים יום אם עומדת באגם לא קנה כל דלא אמר מעכשיו ולאחר שלשים יום דההיא שעתא הא כלתה משיכתו וכן נמי בקנין סודר הכי דינא דההיא שעתא הא הדר סודר למריה כדאיתא בנדרים פרק השותפין (נדרים מ"ח:) אבל בנדון זה אינו כן שהרי מעכשיו קונה מקבלת המתנה גוף ופירות ואם מתה יורשיה יורשין הכל מיד אלא תנאי הוא שהתנו הנותנין עם דינה בתם ומקיימה תנאה ואזלה ולאחר שתגיע לכ"ה מעכשיו קנתה לכל חפציה לתת ולמכור שהרי עבר הזמן שהתנו עליו ונתקיים התנאי זהו מה שנראה לי בזה וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

Nedarim 48b:4

Rashba on Bava Metzia 66b:1

Nedarim

Rashba on Bava Metzia

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

מתניתין דאמר ליה קנה מעכשיו. ואיכא למידק, דהא אסיקנא בנדרים, פרק ארבעה נדרים (נדרים כז, ב) והלכתא אסמכתא קניא, והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב, אלמא מעכשיו בלחוד איכא אסמכתא, דהא כל קנין במעכשיו הוא, דאי לא היכי קניא לקמיה, דהא הדר סודרא למאריה, כדאמר בנדרים בפ' השותפין (נדרים מח, ב), וכן כתב ר"ח ז"ל, אלמא אע"ג דאמר ליה מעכשיו לא קניא אלא בשקנו מיניה בבית דין חשוב דאלים לאפקועי ממונא. וי"ל, דאסמכתא דהתם שאני, דהיא אסמכתא דבי דינא ולא מנפשיה, ומדעתיה קא מתני. ושם הארכתי בה יותר, בסיעתא דשמיא (עי' נדרים כז, ב בד"ה והלכתא אסמכתא).

Nedarim 48b:4

Tosafot on Nedarim 27b:8:1

Nedarim

Tosafot on Nedarim

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

והלכתא אסמכתא קניא וכו' - לכאורה דאמר בלא מעכשיו דאילו אמר מעכשיו מועיל שפיר בלא קנין בב''ד חשוב כדמוכח פר' איזהו נשך (ב''מ דף סז) ומיהו אור''י דע''כ הכא מיירי דאמר מעכשיו מדאמר דקנו מיניה וסתם קנין בסודר וקנין סודר בלא מעכשיו אינו מועיל כלום כדאמר לקמן פרק השותפין (נדרים דף מח:) דהא הדר סודרא למרא פירוש כשחל הקנין אינו מועיל כלום כגון אם אמר לאחר ל' יום א''כ אין הקנין עד לאחר ל' יום וכבר הדרא סודרא למריה וא''כ ע''כ מיירי הכא דאמר מעכשיו ואפ''ה קאמר דדוקא בב''ד חשוב קנו מיניה אבל בלא קנין בב''ד חשוב לא מועיל מעכשיו בלא אסמכתא והא דמשמע באיזהו נשך דמעכשיו מועיל בלא ב''ד חשוב י''ל דאסמכתא דהתם שאני לפי שהוא דרך מכר דמיירי שהלוהו על שדהו ואמר ליה אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי אור''ת שלכך נהגו לאסוף כל בני העיר בשעת שידוכין היינו כי היכי דליהוו ב''ד חשוב ולא יהא ערבון אסמכתא ואין נראה לר''י שהרי כמה פעמים אין שם אלא קרובים וגם אין מתקיים לשום קיום תנאי לכ''נ דלענין ערבון של שידוכין נראה דהכי הוא דקני שפיר בלא מעכשיו וגם בלא קנין ב''ד חשוב דלפי שמתבייש ביותר מי שחוזר בו לא חשוב אסמכתא כלל דלאו גוזמא הוא מה שמתנה עמו בערבון אם יחזור בו דדמי בושתו הוא ולא גזרינן כמו אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא:

Nedarim 48b:4

Siftei Kohen on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 210:1:1

Nedarim

Siftei Kohen on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat

Talmud

Halakhah

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

ואם היה בנו קנה כו' ע' בהרא"ש פ' אלמנה לכ"ג שהביא דברי הראב"ד שהשיג על הרי"ף שפסק שם כחכמי' דירושה הבא' מאלי' לא קני כיון דקי"ל בפ' מ"ש דהמזכה לעובר בנו קנה כ"ש ירושה הבאה מאליה וכדמוכח בש"ס פ' מי שמת שם דירושה הבאה מאליה עדיפא ממזכה לעובר והביא שם דברי הרמב"ן שיש בדברי הרי"ף דהא דאמרי' בפרק מי שמת המזכה לעובר בנו קנה היינו בש"מ דוקא והרא"ש שם השיג עליו דלא מצינו דשכיב מרע יהא עדיף מבריא לענין זה והסכים לדברי הראב"ד דירושה הבאה מאליה קני ע"ש שהאריך והנה חתני הנבון הר"ר מאנש יישב דברי הרי"ף כהוגן דנהי דמשמע התם בש"ס פרק מי שמת דירושה הבאה מאליה עדיפא ממזכה לעובר היינו מעיקרא דסוגיא דהוי בעי למימר דעובר קני מטעם זכיה אמרי' מזכה לעובר לא קנה דעובר לית ליה זכיה וירושה הבאה מאליה קנה מצד זכיה אבל למאי דמסקי' בסוגיא דהמזכה לעובר לא קנה ומשנתינו משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו א"כ עובר לית ליה זכיה וא"כ ירושה הבאה מאליה נמי ל"ק וכרבא התם דפליג אאביי ומשנתינו משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ואנן סהדי דגמר ונתן לבנו באופן המועיל והוי כאילו אמר אני הקניתי לו באופן המועיל דהא ודאי אפילו למ"ד מזכה לעובר ל"ק ודאי יש דרך להקנות לעובר קני ע"מ להקנותו וכדאיתא בנדרים ס"פ השותפין (נדרים דף מ"ח ע"ב) וכמ"ש הנ"י פ' אלמנה לכ"ג בשם הריטב"א וכ"כ הרא"ש בנדרים שם בשם הרמב"ן ואפי' למאי דפסק הרא"ש כרב אשי הא כתב הר"ן בנדרים שם דאם אמר קני מעכשיו ע"מ להקנות אפי' רב אשי מודה ע"ש וא"כ כיון דדעתו של אדם קרובה אצל בנו הוי כאילו אמר אני מודה שהקניתי לבני בקני מעכשיו ע"מ להקנות בשאר אופן המועיל וגם אפילו לא יהיה אופן המועיל מ"מ הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו עשאו שאינו זוכה כזוכה אבל בעלמא מזכה לעובר וירושה הבאה מאליה ל"ק וכן נ"ל ברור דעת הרי"ף והעיקר כדבריו ולחנם הרעישו הגדולי' בזה כי מ"ש הוא ברור וגם מ"ש הרמב"ן שם וז"ל ובהלכות הרי"ף נמי כתב שם בפ' מ"ש מתני' בש"מ ולפיכך סמך לו שדעתו של אדם קרובה אצל בנו שאינו אלא בס"מ כו' לא נהירא לפע"ד דאם איתא דכוונת הרי"ף כך הוא הי"ל לכתוב הך דמתני' בש"מ בתר הך דדעתו של אדם קרובה אצל בנו אלא נ"ל שכוונתו לפרש לישנא דמתני' דקתני האומר כו' באמירה בעלמא סגי ואהא קאמר מתני' בש"מ אבל בברי' לא סגי באמיר' בעלמא אלא בעי קנין חליפין או שאר קניינים המועילי' ולפ"ז גם מ"ש הטור לקמן סי' רנ"ג סעיף מ"ב בשם הרי"ף ליתא דמ"ש הרי"ף מתני' בש"מ לא בא לאפוקי בריא בקנין אלא אתא למימר מתני' דקתני האומר היינו בש"מ וכ"ז נ"ל ברור לדעת הרי"ף וע' לקמן סי' רנ"ג סעיף כ"ז מ"ש שם וגם דעת הרמב"ם מוכח כן שכתב בפ' כ"ב מה' מכירה וז"ל המזכה לעובר לא קנה ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה עכ"ל ולא כתב דהיינו דוקא בש"מ א"ו אפי' בברי קנה ובפ"ח מה' תרומה משמע שפסק כת"ק דירושה הבאה מאליה ל"ק וכדאיתא בב"י ובב"ח סי' זה והן אמת שהראב"ד שם בהשגות השיג עליו בפ"ח מה' תרומות שכתב שם דקי"ל דעובר אית ליה זכיה ואפילו במתנת אביו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וכ"ש בירושה הבאה מאליה עכ"ל ואזיל לשטתיה שהשיג על הרי"ף בפ' אלמנה לכ"ג אבל לפע"ד לק"מ לא על הרי"ף ולא על הרמב"ם וכמ"ש דהא דמשנתינו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו לאו משום זכיה הוא אבל מה שתי' הרמב"ן בדעת הרי"ף דהא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ליתא אלא בש"מ ליתא לפע"ד וכמ"ש גם א"א לומר כן בדעת הרמב"ם דהא כתב בפרק כ"ב מה' מכירה בסתמא דקנה וגם הר' המ' כתב להדיא על דברי הרמב"ם וז"ל ואם היה בנו כו' פסק כר' יוחנן דאמר הכין וכ"כ ז"ל וי"א דוקא בש"מ אבל בבריא לא ויש שאין מחלקין וזה דעת המחבר והסברא הראשונה כתבה בעל העיטור בשם רבינו האי ודעת רבינו עיקר בסתם אמרו עכ"ל הרי להדיא כמ"ש ואע"פ שבירושלמי פ' החולץ איתא שמואל אמר זכין בעוברין ר"א אומר אין זכין בעוברין תמן תנינן האומר אם ילדה אשתי זכר כו' ר' אלעזר אומר לא אמרו אלא בנו הא אחר לא על דעתיה דרבי אלעזר ובלבד ש"מ הא בריא לא בלבד מטלטלים הא קרקעות לא עכ"ל לא קי"ל כהאי ירושלמי כיון דבש"ס דילן פ' מ"ש לא אמרו דהיינו דוקא בש"מ אלמא דאין חילוק תדע דהא קאמר נמי בירושלמי בלבד מטלטלים הא קרקעות לא ולא מצינו בש"ס ופוסקים שחילקו בכך א"ו לא קי"ל כהאי ירושלמי ועוד דהא בכול' סוגיא דש"ס מעיקרא הוי ס"ד דטעמא דמתני' הוא משום מזכה לעובר קנה ואפי' בבריא וא"כ נהי דמסיק בתר הכי דטעמא הוא משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו לא חזינן דהדר ביה ש"ס מהא דמיירי מתני' אפילו בבריא א"ו כמ"ש וגם הסמ"ג עשין פ"ב דף ק"ס ע"ג כתב בסתם ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה וכן כל שאר הפוסקים לא חילקו משמע דאף בבריא אמרו וכן עיקר (עיין בא"ע סי' מ"א ס"א) וע' בתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' צ"ד:

Nedarim 48b:4

Ritva on Nedarim 48b:5

commentary

Nedarim

Ritva on Nedarim

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

וסברא דרבוותא ז"ל דה"ה לקרקע דאגב כדכתיבנא בנזיקין:

Nedarim 48b:4

Ritva on Nedarim 48b:4

commentary

Nedarim

Ritva on Nedarim

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

ועוד. פירוש ותו איכא טעמא אחרינא דליכא למיגמר מסודרא להאי עובדא דסודרא קני על מנת להקנות מן השתא הוא. הלין נכסי דהדין לאימת קנו להו בריה לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לכי הוי הדר סודרא למריה פי' דאילו סודרא אפילו תימא דמתנה ע"מ להחזיר הוא התם המקבל זוכה לגמרי בסודר מהשתא על מנת להחזיר אבל בעובדא דפומבדיתא לא הקנה הזקן כלום לבנו מעכשיו ואפילו ע"מ להקנות אלא שנטל קנין שמקנה נכסיו לבנו לכשיהא בן בנו צורבא מרבנן שיקנה אותם לו ובנו אינו קונה עד שיהא בן בנו צורבא מרבנן וההיא שעתא ליתיה לקנין דלקני ביה שכל קנין שאינו לשעתו אינו קונה לאחר זמן בר מקונה בכסף לאחר ל' יום שכל זמן שלא חזרן בהם קנה לאחר ל' יום אף על פי שנתאכלו המעות וכן בקדושין כדאיתא [בפ"ג דקדושין דף נט.] וכדבררנא התם ומסתברא דהאי טעמא בתרא דרב אשי עיקר ואידך כמו סניפין בעלמא שוויא וכלשון דלמא ודכוותיה בתלמודא חדא ועוד דבתרא עיקר בלחוד כדכתיבנא בפרק הזהב תדע דהא רב אשי אמר בפרק קמא דקדושין [דף ו:] דמתנה על מנת להחזיר בכל מידי קנה לבר מקדושי אשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין וש"מ דסבר רב אשי דמתנה ע"מ להחזיר קנה וש"מ דלדידיה חליפין מתנה על מנת להחזיר הוא כסברא דרב נחמן דהכא דהא משום הכי פוסל בקדושי כסף על מנת להחזיר דאין אשה נקנית בחליפין הלכך האי דקאמר הכא ודלמא סודרא אי תפס ליה מיתפס לדחייה בעלמא אמרה ואידך טענה הוי עיקר פרכיה ובודאי דמודה רב נחמן באידך טעמא דקנין שאינו קונה לשעתו אינו קונה לאחר כן דהא אשכחן ליה בכתובות [דף פו:] דס"ל הכי גבי משוך פרה זו ולא תקני לך אלא לאחר ל' יום אלא משום דפומבדיתאי תלו טעמא דהאי עובדא דלא מהני משום דקני ע"מ להקנות לא קנה אמר איהו דודאי קני על מנת להקנות קנה דומיא דסודרא אבל לאו למימר דבהאי עובדא קני ברא ואתא רב אשי וחזק דינם של פומבדיתאי דשאני הכא דלא הוי קני ע"מ להקנות כראוי והכי מוכח לישנא דר"נ דלא קאמר דהאי גברא קני אלא דאמר מילתא באנפי נפשה דקני ע"מ להקנות קנה ובעובדא לא איירי דאפשר דאיהו לא הוה ידע היכי הוה עובדא אי הוה ביה מעכשיו או לא כנ"ל והשתא דאתינן להכי שמעינן דמתנה ע"מ להחזיר קנה וכן באומר קני ע"מ להקנות לאחרים והוא שמקנה לזה מעכשיו ע"מ להקנות ואע"פ שאותן אחרים אינם נולדין עכשיו דהא האי נותן לא מקני מידי אלא להאי דאיתיה השתא בעולם דמקני ליה להאי שעתא ולאחר שיולד אותו האיש כאומר מהיום ולאחר שירדו גשמים (ב) וזה מבואר וכן דנתי לפני רבותי נר"ו והאי עובדא לפום פשטיה הכי משמע מדלא אקני האי סבא נכסי לבר בריה גופיה לאחר מיתתו וגלגל המתנה על יד בנו שהיה נזוף בעיניו דלא הוה בר בריה קיים אכתי כי היכי דליקני ליה ושמעינן נמי דסודרא מתנה ע"מ להחזיר הוא ואי תפיס ביה מקנה לא מיתפיס:

Nedarim 48b:4

Ritva on Nedarim 48b:3

commentary

Nedarim

Ritva on Nedarim

Talmud

Talmud

Rav Ashi said: And who will say to us concerning the cloth that if the recipient of the cloth would seize it with the intention of keeping it that it would not be an effective seizure? While the cloth is technically transferred, the recipient does not usually exercise his right to it. And furthermore, an acquisition by means of a cloth is a case where the giver is saying: Acquire only in order to transfer ownership, but acquire from now. However, with regard to these possessions of this one who took the vow, when does the son acquire? Only when his son's son becomes a Torah scholar. And when he becomes a Torah scholar, the cloth has already been returned to its owner, i.e., the act of acquisition had taken place long before the grandson became a Torah scholar. The initial transfer therefore has no effect.

ואמרינן בגמ' אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא קני ע"מ להקנות הוא ואי תפיס בה מקנה לגרמיה לא מתפיס פי' דמהא דסודר ליכא ראיה דדלמא ההוא מתנה גמורה הוא ורשאי המקנה לעכבו לעצמו ולהכי קני ליה:

Nedarim 48b:5

Ran on Nedarim 48b:5:1

commentary

Nedarim

Ran on Nedarim

Talmud

Talmud

Rava said to Rav Nahman: But the gift of Beit Horon discussed in the mishna is an example of an acquisition performed only in order to transfer ownership, and there he did not acquire it at all.

אמר ליה רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורון דקני ע''מ להקנות הוא ולא קני - דאי קני ליהוי מודר מותר בו דהא אפסקיה אחר:

Nedarim 48b:5

Rashi on Nedarim 48b:5:1

commentary

Nedarim

Rashi on Nedarim

Talmud

Talmud

Rava said to Rav Nahman: But the gift of Beit Horon discussed in the mishna is an example of an acquisition performed only in order to transfer ownership, and there he did not acquire it at all.

והא מתנת בית חורון דקני על מנת להקנות הוא ולא קני זימנין אמר ליה וכו' - דהתם היינו טעמא דלא קני דסעודתו מוכחת עליו דודאי לא יהיב ליה אלא משום סעודה ואסור הואיל ומחזי דמיתהני מיניה הכא נמי כיון דקא בעי דיאכל אבא לא קנה אידך משום דקא מתהני אביו מיניה ואהכי אסור:

Nedarim 48b:5

Tosafot on Nedarim 48b:5:1

commentary

Nedarim

Tosafot on Nedarim

Talmud

Talmud

Rava said to Rav Nahman: But the gift of Beit Horon discussed in the mishna is an example of an acquisition performed only in order to transfer ownership, and there he did not acquire it at all.

והרי מתנת בית חורון דקני ע''מ להקנות ולא קני - דמקני לו החצר והסעודה להקנות לאביו דלא קנה דאי קנאה א''כ קנאה המקבל ובהיתר מקנה לה לאביו וא''כ אמאי אסרו - ומשני משום דסעודתו מוכיח עליו שלא היה רוצה שיקנה כלל כ''א בשביל שיסעוד אביו וא''כ אין דעתו להקנות כלל למקבל כ''א לאביו וכי נמי קנה ע''מ להקנות קני בעלמא משום דמקנה שפיר למקבל אך המקבל יקנה אותה לאחר אבל הכא אין דעתו להקנות כלל למקבל כ''א לאביו:

Nedarim 48b:5

Tosafot Rid on Nedarim 48b:3

commentary

Nedarim

Tosafot Rid on Nedarim

Talmud

Talmud

Rava said to Rav Nahman: But the gift of Beit Horon discussed in the mishna is an example of an acquisition performed only in order to transfer ownership, and there he did not acquire it at all.

והא מתנת בין חורון דקני ע"מ לתרי הוא ולא קני פי' נהי דאיהו לא מצי לאקדישה דלא אקני ל'י קנין גמור מ"מ הרי הוא אומר לו קני בעבור אבי ואם איתא דקני ע"מ להקנות קני אמאי אסור אלא ש"מ דקני ע"מ להקנות לא קנה ומש"ה אסור אביו בסעודה מפני שהיא של בנו ולא יצאת מרשותו וזה לא הי' יכול לומר לו זכה בעבור אבי שא"כ נמצא שאביו זוכה מכח בנו כדפרישית לעיל דאסור מפנ י נדרו ומיכן מוכיח מדקמסתייע ר"נ אסודא ומדמותיב לי' נמי רבא ממתנת בין חורון ש"מ דמאי דאמרי פומבדיתא קנה ע"מ להקנות לא קנה אע"ג דאיתי' לההוא בעולם ולא תימא טעמא משום דההוא בר ברי' ליתי' בעולם מש"ה לא קנה אלא אע"ג דאיתי' בעולם נמי אמרי פומבדיתא דכל קנה ע"מ להקנות לפלוני לא קנה:

Nedarim 48b:5

Steinsaltz on Nedarim 48b:5

commentary

Nedarim

Steinsaltz on Nedarim

Talmud

Talmud

Rava said to Rav Nahman: But the gift of Beit Horon discussed in the mishna is an example of an acquisition performed only in order to transfer ownership, and there he did not acquire it at all.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: והא [והרי] מתנת בית חורון המוזכרת במשנתנו ש "קני על מנת להקנות" הוא, ולא קא קני [ואינו קונה] כלל!

Nedarim 48b:5

Ritva on Nedarim 48b:6

commentary

Nedarim

Ritva on Nedarim

Talmud

Talmud

Rava said to Rav Nahman: But the gift of Beit Horon discussed in the mishna is an example of an acquisition performed only in order to transfer ownership, and there he did not acquire it at all.

א"ל רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורון דקני ע"מ להקנות הוא ולא קנה. פי' ולא קנה אפילו דלא אמר בשעת המתנה ואינם בפניך דאילו היכא דא"ל ואינם בפניך אפילו קני על מנת להקנות אין כאן כדמוכח לעיל [דף מחי] בין בלישנא קמא דרבא בין בלישנא בתרא:

Nedarim 48b:6

Ran on Nedarim 48b:6:1

commentary

Nedarim

Ran on Nedarim

Talmud

Talmud

The Gemara recounts: Sometimes when Rav Nahman was asked this question he said to him: That is because his wedding meal proves about him that he did not truly intend to give the items to the recipient, and not because such an acquisition is invalid per se. And sometimes he said to him that in that case they followed the stringent opinion of Rabbi Eliezer, who said: Even negligible benefits ordinarily waived are forbidden to one prohibited by a vow from deriving benefit from another. So too, Rabbi Eliezer holds that one cannot rely on an act of acquisition performed merely in order to transfer ownership to a third party.

זמנין א''ל משום דסעודתו מוכיח עליו - שאין אדם עשוי ליתן לאחר סעודה שהכין לנשואי בנו הילכך לא הוי אלא הערמה ואסור כך פי' רבותי וקשה לי נהי דמוכחת עליו הא בהדיא אמר דלא יהיב מידי לבריה אלא לאקנויי לבר בריה ואפ''ה אקשינן דאם איתא דקני במתנת בית חורון הוה למשרי אע''ג דאמר ליה והינן לפניך דמ''מ כיון דקני הא אפסקיה אחר וכיון שכן מאי שני ליה סעודתו מוכחת עליו וכי מוכחת יותר ממאי דאמר בהדיא והינן לפניך ונ''ל דה''ק סעודתו מוכחת עליו דבעי מדיר דליתהני אבוה מסעודה דעביד איהו לבריה דהכי הוא אורחא דמילתא דלאיתהנויי אבוה מסעודה דאיניש אחרינא מאי נפקא ליה מינה הלכך סעודתו מוכחת עליו דאבוה מדידיה מתהני אבל הכא אדרבה ניחא ליה להאי גברא דליתהני בר מאבוה שכך סדר נחלות ולא שתקפוץ נחלה ממנו לבן בנו:

Nedarim 48b:6

Ran on Nedarim 48b:6:2

commentary

Nedarim

Ran on Nedarim

Talmud

Talmud

The Gemara recounts: Sometimes when Rav Nahman was asked this question he said to him: That is because his wedding meal proves about him that he did not truly intend to give the items to the recipient, and not because such an acquisition is invalid per se. And sometimes he said to him that in that case they followed the stringent opinion of Rabbi Eliezer, who said: Even negligible benefits ordinarily waived are forbidden to one prohibited by a vow from deriving benefit from another. So too, Rabbi Eliezer holds that one cannot rely on an act of acquisition performed merely in order to transfer ownership to a third party.

וזמנין א''ל ר' אליעזר היא דאמר אפי' ויתור אסור במודר הנאה - לאו דשייך הכא דין ויתור אלא דלדמיון בעלמא נקטיה דכי היכי דמחמיר ר' אליעזר בנדרים טפי מבדיני ממונות דאילו בדיני ממונות דריסת הרגל שריא ולית בה משום גזל ואילו מודר הנאה מחבירו אסור ליכנס בחצרו ה''נ נהי דקני ע''מ להקנות לענין דינא קני משום חומרא דנדרים אמרינן דלא קני:

Nedarim 48b:6

Tosafot on Nedarim 48b:6:1

commentary

Nedarim

Tosafot on Nedarim

Talmud

Talmud

The Gemara recounts: Sometimes when Rav Nahman was asked this question he said to him: That is because his wedding meal proves about him that he did not truly intend to give the items to the recipient, and not because such an acquisition is invalid per se. And sometimes he said to him that in that case they followed the stringent opinion of Rabbi Eliezer, who said: Even negligible benefits ordinarily waived are forbidden to one prohibited by a vow from deriving benefit from another. So too, Rabbi Eliezer holds that one cannot rely on an act of acquisition performed merely in order to transfer ownership to a third party.

וזימנין א''ל ר''א היא - דמחמיר במודר הנאה הלכך כי נמי קני ע''מ להקנות קני הכא לא קני להחמיר:

Nedarim 48b:6

Rashba on Nedarim 48b:4

commentary

Nedarim

Rashba on Nedarim

Talmud

Talmud

The Gemara recounts: Sometimes when Rav Nahman was asked this question he said to him: That is because his wedding meal proves about him that he did not truly intend to give the items to the recipient, and not because such an acquisition is invalid per se. And sometimes he said to him that in that case they followed the stringent opinion of Rabbi Eliezer, who said: Even negligible benefits ordinarily waived are forbidden to one prohibited by a vow from deriving benefit from another. So too, Rabbi Eliezer holds that one cannot rely on an act of acquisition performed merely in order to transfer ownership to a third party.

זמנין אמר ליה דסעודתו מוכחת עליו. כלומר שאין מקנה לזה כלל, ולא אמר לו כן אלא כדי שיבא אביו ויאכל בסעודה, ולא לו נתן אלא לאביו, אבל הכא אף על גב דאינו מקנה לבן אלא די להקנות לבן הבן, מכל מקום במתנה גמורה הוא נותן לו, כדי שיקנה אותם נכסים לבן הבן, וכל הנותן על מנת להחזיר הן שמקנה אותו קנין גמור לדעתו.

Nedarim 48b:6

Rashba on Nedarim 48b:5

commentary

Nedarim

Rashba on Nedarim

Talmud

Talmud

The Gemara recounts: Sometimes when Rav Nahman was asked this question he said to him: That is because his wedding meal proves about him that he did not truly intend to give the items to the recipient, and not because such an acquisition is invalid per se. And sometimes he said to him that in that case they followed the stringent opinion of Rabbi Eliezer, who said: Even negligible benefits ordinarily waived are forbidden to one prohibited by a vow from deriving benefit from another. So too, Rabbi Eliezer holds that one cannot rely on an act of acquisition performed merely in order to transfer ownership to a third party.

וזמנין אמר ליה הא מני רבי אליעזר דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה. פירוש הא נמי דבית חורון מתנה הוא, אלא משום דהיא מתנה דכל דהו ולא נתנה אלא על מנת להקנות למודר הנאה, עשאוה כמי שאינה מתנה להחמיר בנדרים, כמו שהחמירו אפילו בויתורין לאוסרן על המודר, אף על גב דבעלמא לית בהו ממשא, והא דרבי אלעזר לדוגמא בעלמא הביאה דלגבי האי עובדא לא שייך בה ויתור אסור, אלא לדוגמא קאמר. ולענין פסק הלכה: בסודר קיימא לן כרב נחמן דקני על מנת להקנות הוא ואי תפיס ליה לא מתפיס, דאף על גב דרב אשי אמר מאן לימא לן, לא שבקינן מאי דאיפשיטא ליה לרב נחמן, ותפסינן מאי דאיסתפק ליה לרב אשי, ורב אשי מאן לימא לן קאמר, והא רב נחמן דאמר לן, ועוד רב אשי גופיה דחייה בעלמא הוא דקאמר, ולא משום דסבירא ליה הכין, אלא אדרבה בהדיא אשכחן דסבירא ליה הכין בריש פרק קמא דקדושין [ו, ב], דאמרינן התם גבי הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, אלא אמר רב אשי בכלהו קני לבר מאשה, גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, אלמא לרב אשי חליפין קני על מנת להקנות הוא, ואי תפיס ליה לא מתפיס, וכן פסקו כלהו רבוותא ז"ל, אבל לענין קני על מנת להקנות לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן, איכא למימר דקיימא לן לא קנה כפומבדיתא, דהא רב נחמן תלי טעמא בסודרא דהוו קני על מנת להקנות, ואמר רב אשי דלא דמי דהתם קני על מנת להקנות מן השתא הוא, אבל הכא לאימת קני להו לאלין נכסי לכי הוי ברא צורבא מרבנן, וההיא שעתא הדר סודרא למריה, וכיון שכן קיימא לן כפומבדיתאי וכרב אשי דקאי כותייהו, אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שפסק דקנה כרב נחמן, ושמא כיון דחזינן ליה לרב אשי, דדחי ליה בטעמא דסודר אי תפיס ליה מתפיס, בדחייה בעלמא, דאיהו גופיה לא סבר לה, אלמא כל מאי דפליג עלה רב אשי, לאו משום דלא סבירא ליה כרב נחמן, אלא דחייתא בעלמא דקא דחי ליה ואזיל, ולעולם כותיה סבירא ליה.

Nedarim 48b:6

Steinsaltz on Nedarim 48b:6

commentary

Nedarim

Steinsaltz on Nedarim

Talmud

Talmud

The Gemara recounts: Sometimes when Rav Nahman was asked this question he said to him: That is because his wedding meal proves about him that he did not truly intend to give the items to the recipient, and not because such an acquisition is invalid per se. And sometimes he said to him that in that case they followed the stringent opinion of Rabbi Eliezer, who said: Even negligible benefits ordinarily waived are forbidden to one prohibited by a vow from deriving benefit from another. So too, Rabbi Eliezer holds that one cannot rely on an act of acquisition performed merely in order to transfer ownership to a third party.

ומספרים: זימנין [לפעמים] כששאל אותו שאלה זו אמר ליה [לו]: משום ש סעודתו מוכחת עליו, כלומר, במתנת בית חורון לא היה חסרון בקנין עצמו, אלא שהתברר שבאמת לא התכוון להקנות לו דבר. וזימנין [ופעמים] אמר ליה [לו] רב נחמן שהלכה זו של מתנת בית חורון כשיטת ר' אליעזר היא ש אמר: אפילו ויתור שכרגיל מוותרים אנשים זה לזה, ואין מקפידים על כך, אסור במודר הנאה. וכמו כן הוא מחמיר במודר הנאה, שצריך קנין גמור, ולא די בקנין על מנת להקנות.

Nedarim 48b:6

Ritva on Nedarim 48b:9

commentary

Nedarim

Ritva on Nedarim

Talmud

Talmud

The Gemara recounts: Sometimes when Rav Nahman was asked this question he said to him: That is because his wedding meal proves about him that he did not truly intend to give the items to the recipient, and not because such an acquisition is invalid per se. And sometimes he said to him that in that case they followed the stringent opinion of Rabbi Eliezer, who said: Even negligible benefits ordinarily waived are forbidden to one prohibited by a vow from deriving benefit from another. So too, Rabbi Eliezer holds that one cannot rely on an act of acquisition performed merely in order to transfer ownership to a third party.

כתב רבינו ז"ל והלכתא כרב נחמן וכו' עד והכי נמי פסק הגאון ז"ל בספר המקח כרב נחמן. גרסי' בפרק יש נוחלין מעשה באחד שלא היו בניו נוהגין כשורה וכתב כל נכסיו ליונתן בן עוזיאל וכו' עד מעיקרא מאי סבר משום מעשה דבית חורון. ופירושו מבואר בדברי רבינו ז"ל ואין דבריו צריכין עוד ביאור וכבר כתיבנא לה אנן בדוכתא בסייעתא דשמיא ובהכי סליק פירקא:

Nedarim 48b:6

Ritva on Nedarim 48b:8

commentary

Nedarim

Ritva on Nedarim

Talmud

Talmud

The Gemara recounts: Sometimes when Rav Nahman was asked this question he said to him: That is because his wedding meal proves about him that he did not truly intend to give the items to the recipient, and not because such an acquisition is invalid per se. And sometimes he said to him that in that case they followed the stringent opinion of Rabbi Eliezer, who said: Even negligible benefits ordinarily waived are forbidden to one prohibited by a vow from deriving benefit from another. So too, Rabbi Eliezer holds that one cannot rely on an act of acquisition performed merely in order to transfer ownership to a third party.

וזימנין א"ל ר' אלעזר היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה. פי' וכי היכי דמחמיר ר' אליעזר בנדרים גבי ויתור מחמיר בהאי אבל מדינא מתנת בית חורון מהניא כל היכא דלא אמר בשעת המתנה ואינם לפניך ואע"ג דקאמר יבא אבא שלא (ג) הושלך לעולם אלא שתקנה אותן כדי שתתן ממנו לאבא והוה קני מלי מנת להקנות שלא נעשית המתנה בהערמה ואע"ג דהלכתא כר' אליעזר נקיט רבא במתני' טעמא קמא דסעודתו מוכחת עליו משום דההוא משמע טפי כנ"ל:

Nedarim 48b:6

Ritva on Nedarim 48b:7

commentary

Nedarim

Ritva on Nedarim

Talmud

Talmud

The Gemara recounts: Sometimes when Rav Nahman was asked this question he said to him: That is because his wedding meal proves about him that he did not truly intend to give the items to the recipient, and not because such an acquisition is invalid per se. And sometimes he said to him that in that case they followed the stringent opinion of Rabbi Eliezer, who said: Even negligible benefits ordinarily waived are forbidden to one prohibited by a vow from deriving benefit from another. So too, Rabbi Eliezer holds that one cannot rely on an act of acquisition performed merely in order to transfer ownership to a third party.

זמנין א"ל משום דסעודתו מוכחת עניו. פי' ואע"ג דהאי טעמא גופיה אמריה רבא לעיל בלישנא בתרא ההוא טעמא בתר דשמעיה רבא מדרב נחמן הכא הוא דאמר ליה אלא דתלמודא מסדר לה לעיל בפירושא דמתני' ודכוותה טובא בתלמודא והכי שמעינן ליה לרבא בעלמא דס"ל דמתנה ע"מ להחזיר קנה כדאיתא במסכת קדושין [דף ו:] ובמס' גיטין בהדיא:

Nedarim 48b:7

Ran on Nedarim 48b:7:1

commentary

Nedarim

Ran on Nedarim

Talmud

Talmud

§ We learned in the mishna (48a): The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that, if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. The Gemara asks: What is added by the word: Any? Is it not adding this matter of one who seized sheaves of flax, and to say that the gift of the father has no effect? The Gemara responds: No, the intent is to add the latter version of the aforementioned statement of Rava, that a gift given as a means of circumventing a vow has no effect, even when the giver mentions the nature of the gift only casually and does not stipulate it as a formal condition.

מאי לאו לאתויי הא מילתא דכיפי - דאפי' לענין דינא קני ע''מ להקנות לא קנה:

Nedarim 48b:7

Ran on Nedarim 48b:7:2

commentary

Nedarim

Ran on Nedarim

Talmud

Talmud

§ We learned in the mishna (48a): The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that, if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. The Gemara asks: What is added by the word: Any? Is it not adding this matter of one who seized sheaves of flax, and to say that the gift of the father has no effect? The Gemara responds: No, the intent is to add the latter version of the aforementioned statement of Rava, that a gift given as a means of circumventing a vow has no effect, even when the giver mentions the nature of the gift only casually and does not stipulate it as a formal condition.

לא לאתויי לישנא בתרא דשמעתיה דרבא - דאמר דאפי' יבא אבא ויאכל אסור משום דסעודתו מוכחת עליו: ולענין הלכה בסודר קיימא לן כרב נחמן דסודרא קני על מנת להקנות הוא ולא מצי מקנה לעכובי דאע"ג דרב אשי אמר ליה מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס דחויא בעלמא הוא דקאמר ליה ולא סבר לה דאיהו גופיה אמר בפ"ק דקידושין (ד' ו:) גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה זה על מנת שתחזירהו לי דבכולהו קני לבר מאשה גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ואי סלקא דעתך דאי תפיס מתפיס מאי גזרה דאי הכי נקנית היא בחליפין ואין לך [קנין] גדול מזה אלא ודאי רב אשי גופיה סביר' ליה דסודרא אי תפיס ליה מקנה לא מתפיס והכא דחויא בעלמא הוא דדחי ליה לרב נחמן מיהו נהי דלענין סודרא קיימא לן כרב נחמן לענין קני על מנת להקנות משמע דלא קי"ל כותיה דבהא רב אשי פליג עליה לגמרי משום טעמא דסודרא קני ע"מ להקנות מן השתא הוא אבל הכא הדר סודרא למרה אבל הרמב"ם ז"ל פסק בשתיהן כרב נחמן משמע דס"ל ז"ל דכיון דפרכא קמייתא דרב אשי דרך דחויא היא כדכתיבנא כל מאי דקאמר ליה נמי לדחויי מכוין ולאו לאיפלוגי עליה. והרמב"ם ז"ל בהלכותיו מסתם לה סתומי:

Nedarim 48b:7

Rashi on Nedarim 48b:7:1

commentary

Nedarim

Rashi on Nedarim

Talmud

Talmud

§ We learned in the mishna (48a): The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that, if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. The Gemara asks: What is added by the word: Any? Is it not adding this matter of one who seized sheaves of flax, and to say that the gift of the father has no effect? The Gemara responds: No, the intent is to add the latter version of the aforementioned statement of Rava, that a gift given as a means of circumventing a vow has no effect, even when the giver mentions the nature of the gift only casually and does not stipulate it as a formal condition.

לאו לאתויי הא מילתא דשריא בכפילה - כלומר האי מעשה שמוטל בתנאי כפול דכפל לדיבוריה דאמר ליקני הדין ואי הוי בר בריה צורבא מרבנן ליקנייה לבריה דודאי לא קנה ואית דגרסי מאי לאו לאתויי הא מילתא דשמיט בכיפי מילתא דבית חורון דדמיא לאותו מעשה דכיפי דכתנא:

Nedarim 48b:7

Rashi on Nedarim 48b:7:2

commentary

Nedarim

Rashi on Nedarim

Talmud

Talmud

§ We learned in the mishna (48a): The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that, if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. The Gemara asks: What is added by the word: Any? Is it not adding this matter of one who seized sheaves of flax, and to say that the gift of the father has no effect? The Gemara responds: No, the intent is to add the latter version of the aforementioned statement of Rava, that a gift given as a means of circumventing a vow has no effect, even when the giver mentions the nature of the gift only casually and does not stipulate it as a formal condition.

לא לאיתויי לישנא בתרא דשמעתיה דרבא - דאמר לעיל אפי' א"ל והן לפניך שיבא אבא ויאכל דאסור אבל היכא דא"ל ליקני הדין דאי הוי בר בריה צורבא מרבנן לקנייה קני על מנת להקנות הוא:

Nedarim 48b:7

Tosafot on Nedarim 48b:7:1

commentary

Nedarim

Tosafot on Nedarim

Talmud

Talmud

§ We learned in the mishna (48a): The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that, if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. The Gemara asks: What is added by the word: Any? Is it not adding this matter of one who seized sheaves of flax, and to say that the gift of the father has no effect? The Gemara responds: No, the intent is to add the latter version of the aforementioned statement of Rava, that a gift given as a means of circumventing a vow has no effect, even when the giver mentions the nature of the gift only casually and does not stipulate it as a formal condition.

לאיתויי מאי לאו לאיתויי הא מילתא דשמיט כיפי - כלומר ע''מ להקנות ואור''ת גירסא דשדייה בכפילא פירוש לשון המושלך בכפילות שכפל דבריו וחזר ואמר אי הוה בר בריה צורבא מרבנן ליקני ע''מ להקנות:

Nedarim 48b:7

Tosafot on Nedarim 48b:7:2

commentary

Nedarim

Tosafot on Nedarim

Talmud

Talmud

§ We learned in the mishna (48a): The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that, if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. The Gemara asks: What is added by the word: Any? Is it not adding this matter of one who seized sheaves of flax, and to say that the gift of the father has no effect? The Gemara responds: No, the intent is to add the latter version of the aforementioned statement of Rava, that a gift given as a means of circumventing a vow has no effect, even when the giver mentions the nature of the gift only casually and does not stipulate it as a formal condition.

לאיתויי לישנא בתרא דרבא - אי אמר והם לפניך אסור:

Nedarim 48b:7

Steinsaltz on Nedarim 48b:7

commentary

Nedarim

Steinsaltz on Nedarim

Talmud

Talmud

§ We learned in the mishna (48a): The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that, if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. The Gemara asks: What is added by the word: Any? Is it not adding this matter of one who seized sheaves of flax, and to say that the gift of the father has no effect? The Gemara responds: No, the intent is to add the latter version of the aforementioned statement of Rava, that a gift given as a means of circumventing a vow has no effect, even when the giver mentions the nature of the gift only casually and does not stipulate it as a formal condition.

תנן [שנינו במשנה ], אמרו חכמים: כל מתנה שאינה ניתנת על דעת שאם הקדישה המקבל תהא מקודשת — אינה מתנה. ושואלים: "כל" שאמר במשנה להוסיף ולהכליל דברים, לאיתויי מאי [להביא, להוסיף את מה]? לאו לאתויי הא מילתא דשדיא בכיפי [האם לא להביא כגון דבר זה של שומט אלומות הפשתן ], לומר שאם הקנה רק על מנת להקנות לאחר זמן אין זו מתנה? ודוחים: לא, הכוונה היא לאתויי [להביא] לישנא בתראה דשמעתיה [הלשון האחרונה של שמועתו] של רבא לענין מתנת בית חורון, שלא רק כשעושה תנאי מפורש שאינו נותן אלא על מנת שיבוא האב, אלא גם אם רק מסביר שזו כוונתו — אסור, שברור שלא היתה כאן הקניה אלא בתנאי זה, ואין זה קנין גמור.

Nedarim 49a:1

Rosh on Nedarim 7:1:1

commentary

Nedarim

Rosh on Nedarim

Talmud

Talmud

MISHNA: In the case of one who vows that cooked foods are forbidden to him, he is permitted to eat roasted and boiled foods, as they are not defined as cooked. If one said: Cooked food is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting a loose cooked food but is permitted to taste a thick one, which people do not generally refer to as a cooked food. And he is likewise permitted to eat a turemuta egg and the remutza gourd, as they are not considered cooked foods either. In the case of one who vows that food cooked in a dish is forbidden to him, he is prohibited from deriving benefit only from food that is cooked by boiling it in a dish. However, if one said: That which enters into a dish is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting anything cooked in a dish.

הנודר מן הירק מותר בדילועין ור' עקיבא אוסר אמרו לו לרבי עקיבא והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין אמר להם כן הדבר שמא אומר הוא לא מצאתי אלא קטנית אלא שהדילועין בכלל ירק ואין הקיטנית בכלל ירק ואסור בפול המצרי לח ומותר ביבש: גמ' והא מן ירק נדר אמר עולא באומר ירק המתבשל בקדירה עלי במאי קמיפלגי רבנן סברי כל מילי דצריך שליחא לאימלוכי עליה לאו מיניה הוא ור' עקיבא סבר כל מלתא דמימלך עליה שליחא מיניה הוא אמר אביי מודה ר' עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה ומאן תנא דפליג עליה דר' עקיבא רשב"ג היא דתניא הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר בראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות ומותר בבשר דגים וחגבים ורשב"ג אומר הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות ואין צ"ל בבשר דגים ובחגבים וכן היה רבי שמעון בן גמליאל אומר קרבים לאו בשר הוא ואוכליהון לאו בר נש. הך פיסקא כתבתי בריש כל הבשר סימן א:

Nedarim 49a:1

Ran on Nedarim 49a:1:1

commentary

Nedarim

Ran on Nedarim

Talmud

Talmud

MISHNA: In the case of one who vows that cooked foods are forbidden to him, he is permitted to eat roasted and boiled foods, as they are not defined as cooked. If one said: Cooked food is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting a loose cooked food but is permitted to taste a thick one, which people do not generally refer to as a cooked food. And he is likewise permitted to eat a turemuta egg and the remutza gourd, as they are not considered cooked foods either. In the case of one who vows that food cooked in a dish is forbidden to him, he is prohibited from deriving benefit only from food that is cooked by boiling it in a dish. However, if one said: That which enters into a dish is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting anything cooked in a dish.

מתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק - שאינם בכלל לשון מבושל. שלוק בשיל ולא בשיל דנהי דשלוק נמי משמע מבושל יותר מדאי כדאמרינן בפ' כל הבשר (חולין דף קי:) הכבד אוסרת ואינה נאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת שלוק דהכא בשיל ולא בשיל הוא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ותבשיל שנתבשל יותר מדאי בכלל מבושל הוא:

Nedarim 49a:1

Ran on Nedarim 49a:1:2

commentary

Nedarim

Ran on Nedarim

Talmud

Talmud

MISHNA: In the case of one who vows that cooked foods are forbidden to him, he is permitted to eat roasted and boiled foods, as they are not defined as cooked. If one said: Cooked food is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting a loose cooked food but is permitted to taste a thick one, which people do not generally refer to as a cooked food. And he is likewise permitted to eat a turemuta egg and the remutza gourd, as they are not considered cooked foods either. In the case of one who vows that food cooked in a dish is forbidden to him, he is prohibited from deriving benefit only from food that is cooked by boiling it in a dish. However, if one said: That which enters into a dish is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting anything cooked in a dish.

אמר קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה - מעשה קדרה כגון חלקא טרגיס וטיסני וקאמר דאם הוא רך אסור אבל עבה מותר דהאי תנא כל מידי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה כדאי' בגמ' ומעשה קדרה עבה באפי נפשיה אכלי ליה בלא פת ואמרי' בגמ' דאסור בצלי ובשלוק דהא מתאכלא ביה ריפתא וכי קתני שאני טועם לאו דוקא דאמר הכי אלא לרבותא נקטה לומר דאפילו אמר שאני טועם מותר בעבה ומפורש בירושלמי דכי היכי דבקונם תבשיל מותר בעבה הכי נמי נודר מן המבושל מותר בעבה:

Nedarim 49a:1

Ran on Nedarim 49a:1:3

commentary

Nedarim

Ran on Nedarim

Talmud

Talmud

MISHNA: In the case of one who vows that cooked foods are forbidden to him, he is permitted to eat roasted and boiled foods, as they are not defined as cooked. If one said: Cooked food is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting a loose cooked food but is permitted to taste a thick one, which people do not generally refer to as a cooked food. And he is likewise permitted to eat a turemuta egg and the remutza gourd, as they are not considered cooked foods either. In the case of one who vows that food cooked in a dish is forbidden to him, he is prohibited from deriving benefit only from food that is cooked by boiling it in a dish. However, if one said: That which enters into a dish is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting anything cooked in a dish.

ומותר בביצה טרמיטא - מפרש בגמרא דשלקי לה במיא חמימי אלפא זימני ואלפא זימני במיא קרירי עד דמתזוטרא כדבלע לה ולא מתאכלא בה ריפתא ומשמע דדוקא בה הוא דשרי אבל כל שלא נתבשלה כל כך אסורה דהא מתאכלא ריפתא בהדה והכי איתא בירושלמי בשם רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכך דרך החולה לאכול בה פתו דאלמא כל שלא נצטמקה כל כך שהפת נאכלת עמה בכלל תבשיל הוא:

Nedarim 49a:1

Rashi on Nedarim 49a:1:1

commentary

Nedarim

Rashi on Nedarim

Talmud

Talmud

MISHNA: In the case of one who vows that cooked foods are forbidden to him, he is permitted to eat roasted and boiled foods, as they are not defined as cooked. If one said: Cooked food is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting a loose cooked food but is permitted to taste a thick one, which people do not generally refer to as a cooked food. And he is likewise permitted to eat a turemuta egg and the remutza gourd, as they are not considered cooked foods either. In the case of one who vows that food cooked in a dish is forbidden to him, he is prohibited from deriving benefit only from food that is cooked by boiling it in a dish. However, if one said: That which enters into a dish is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting anything cooked in a dish.

מתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק - מבושל מבושל כראוי:

Nedarim 49a:1

Rashi on Nedarim 49a:1:2

commentary

Nedarim

Rashi on Nedarim

Talmud

Talmud

MISHNA: In the case of one who vows that cooked foods are forbidden to him, he is permitted to eat roasted and boiled foods, as they are not defined as cooked. If one said: Cooked food is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting a loose cooked food but is permitted to taste a thick one, which people do not generally refer to as a cooked food. And he is likewise permitted to eat a turemuta egg and the remutza gourd, as they are not considered cooked foods either. In the case of one who vows that food cooked in a dish is forbidden to him, he is prohibited from deriving benefit only from food that is cooked by boiling it in a dish. However, if one said: That which enters into a dish is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting anything cooked in a dish.

שלוק - מבושל יותר מדאי:

Nedarim 49a:1

Rashi on Nedarim 49a:1:3

commentary

Nedarim

Rashi on Nedarim

Talmud

Talmud

MISHNA: In the case of one who vows that cooked foods are forbidden to him, he is permitted to eat roasted and boiled foods, as they are not defined as cooked. If one said: Cooked food is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting a loose cooked food but is permitted to taste a thick one, which people do not generally refer to as a cooked food. And he is likewise permitted to eat a turemuta egg and the remutza gourd, as they are not considered cooked foods either. In the case of one who vows that food cooked in a dish is forbidden to him, he is prohibited from deriving benefit only from food that is cooked by boiling it in a dish. However, if one said: That which enters into a dish is konam for me, and for that reason I will not taste it, he is prohibited from tasting anything cooked in a dish.

קונם תבשיל שאיני טועם - כל תבשיל במשמע: