Citation 1
stringlengths 9
126
| Citation 2
stringlengths 7
158
| Conection Type
stringclasses 19
values | Text 1
stringlengths 5
123
| Text 2
stringlengths 3
155
| Category 1
stringclasses 12
values | Category 2
stringclasses 15
values | Content 1
stringlengths 1
87.3k
⌀ | Content 2
stringlengths 1
141k
⌀ |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
Nedarim 44b:2 | Steinsaltz on Nedarim 44b:2 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara answers: That problem will not arise, because if the declaration of ownerless status is retracted after three days, we say to the person who ultimately takes possession of the produce: When you tithe, tithe from that produce itself. In that way, the above problem does not arise. | ומשיבים: דאמרינן ליה [שאנו אומרים לו]: כי מעשרת [כאשר אתה מעשר] — עשר מיניה וביה [ממנו ובו]. כלומר, אל תעשר ממקום אחר, אלא מתוך השדה הזה על עצמו, ואז אין חשש בדבר. |
Nedarim 44b:3 | Ran on Nedarim 44b:3:1 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara raises an objection from a baraita : One who declares his vineyard ownerless, and at dawn he arose and picked grapes from the vineyard, is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes left for the poor [ peret ], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [ olelot ], and in the mitzva of leaving forgotten sheaves, and in the mitzva of pe'a , produce from the corner of the field or vineyard, as the obligation to separate those gifts from the poor is incumbent upon the one who harvests the field (see Leviticus 19:9–10). And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Because the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce. | מיתיבי המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה - משום דאע''ג דהפקר פטור מכולהו וכדאמרי' בעלמא (שבת דף סח.) נשמר למעוטי הפקר אפי' הכי משום דבכולהו הני כתיב תעזוב יתירא מחייב בהו כל היכא שהחזיק בו הוא עצמו והכי איתא בפ' הגוזל (ב''ק צד.): |
Nedarim 44b:3 | Ran on Nedarim 44b:3:2 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara raises an objection from a baraita : One who declares his vineyard ownerless, and at dawn he arose and picked grapes from the vineyard, is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes left for the poor [ peret ], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [ olelot ], and in the mitzva of leaving forgotten sheaves, and in the mitzva of pe'a , produce from the corner of the field or vineyard, as the obligation to separate those gifts from the poor is incumbent upon the one who harvests the field (see Leviticus 19:9–10). And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Because the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce. | ופטור מן המעשר - דכיון דלא כתיב במעשר תעזוב יתירא לא שנא הוא ולא שנא אחר פטור: |
Nedarim 44b:3 | Rashi on Nedarim 44b:3:1 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara raises an objection from a baraita : One who declares his vineyard ownerless, and at dawn he arose and picked grapes from the vineyard, is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes left for the poor [ peret ], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [ olelot ], and in the mitzva of leaving forgotten sheaves, and in the mitzva of pe'a , produce from the corner of the field or vineyard, as the obligation to separate those gifts from the poor is incumbent upon the one who harvests the field (see Leviticus 19:9–10). And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Because the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce. | מיתיבי המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו - וזכה ביה איהו עצמו: |
Nedarim 44b:3 | Rashi on Nedarim 44b:3:2 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara raises an objection from a baraita : One who declares his vineyard ownerless, and at dawn he arose and picked grapes from the vineyard, is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes left for the poor [ peret ], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [ olelot ], and in the mitzva of leaving forgotten sheaves, and in the mitzva of pe'a , produce from the corner of the field or vineyard, as the obligation to separate those gifts from the poor is incumbent upon the one who harvests the field (see Leviticus 19:9–10). And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Because the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce. | חייב בפרט ועוללות - כמו משאר כרם: |
Nedarim 44b:3 | Rashi on Nedarim 44b:3:3 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara raises an objection from a baraita : One who declares his vineyard ownerless, and at dawn he arose and picked grapes from the vineyard, is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes left for the poor [ peret ], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [ olelot ], and in the mitzva of leaving forgotten sheaves, and in the mitzva of pe'a , produce from the corner of the field or vineyard, as the obligation to separate those gifts from the poor is incumbent upon the one who harvests the field (see Leviticus 19:9–10). And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Because the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce. | ופטור מן המעשר - דחשבינן ליה הפקר ואדהכי מיחייב מהני טפי ממעשר דכתיב בהו תעזוב יתירא כדאמרינן בב"ק בפרק הגוזל (בבא קמא דף צד.) שאני פרט דכתיב ביה תעזוב יתירה חד בפרשת אמור אל הכהנים וחד בקדושים תהיו דמשמע אפילו דהפקר חייב אבל במעשר דלא כתיב ביה תעזוב יתירא פטור מדאורייתא אבל מדרבנן חייב: |
Nedarim 44b:3 | Tosafot on Nedarim 44b:3:1 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara raises an objection from a baraita : One who declares his vineyard ownerless, and at dawn he arose and picked grapes from the vineyard, is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes left for the poor [ peret ], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [ olelot ], and in the mitzva of leaving forgotten sheaves, and in the mitzva of pe'a , produce from the corner of the field or vineyard, as the obligation to separate those gifts from the poor is incumbent upon the one who harvests the field (see Leviticus 19:9–10). And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Because the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce. | המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפרט ובעוללות כו' ופטור מן המעשר - דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שידו וידך שוין ובשביעית נמי דרשינן דפטור מן המעשר דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטור אף אדם אוכל ופטור ואיכא למימר תרוייהו צריכי אבל בלקט חייב משום דכתיב תעזוב יתירא כדאיתא בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צד -) וקסבר דהא דתני הך ברייתא המפקיר שדהו תני ברייתא המפקיר כרמו אי רבנן אי ר' יוסי ולהכי פריך בשלמא לעולא רבנן קתני לה דפטור דקאמר מדאוריי' הוא ומדרבנן הוא חייב אלא ר"ש בן לקיש דמוקי הך דלעיל כרבי יוסי והך נמי כר' יוסי אמאי פטור מן המעשר ולפר"ת ניחא דהשתא מן התורה לעולא אמר דלא הוי הפקר אע"ג דאין רמאותו ניכר הכא דעבד רמאות ניכר דהשכים ובצרו לא כל שכן שיהיה חייב במעשר ואמאי פטור אבל לפר"י קשה מאי פריך דהא אמר לעיל לר' יוסי נמי מדאורייתא הוי הפקר ה"נ נימא הכי ויש ליישב דהכי פריך כיון דאמר לעיל קודם שראינו רמאותו דבטלו חכמים דבר תורה וחייבוהו במעשר וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון מאיזה טעם ראו לאסור מפני הרמאין דמפקרי והדרי בהו ויבא הדבר לידי איסור דאורייתא לאכול דבר שאינו מתוקן הכא דרמאותו ניכר יש לו לאסור ולחייב מן התורה ומשני מי סברת דרבי יוסי היא רבנן היא דאמרי דלא הוי הפקר מפני הרמאין וא"ת אם כן לרבנן ליהוי חייב כיון דרמאותו ניכר וי"ל דהם מקילין ליגזור טפי מרבי יוסי דאמר לעיל היכא דזכה אחר הוי הפקר מדרבנן ולרבי יוסי אינו כן ואם איתא לרבי יוסי נמי הוי הפקר: |
Nedarim 44b:3 | Rashba on Nedarim 44b:1 | commentary | Nedarim | Rashba on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara raises an objection from a baraita : One who declares his vineyard ownerless, and at dawn he arose and picked grapes from the vineyard, is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes left for the poor [ peret ], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [ olelot ], and in the mitzva of leaving forgotten sheaves, and in the mitzva of pe'a , produce from the corner of the field or vineyard, as the obligation to separate those gifts from the poor is incumbent upon the one who harvests the field (see Leviticus 19:9–10). And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Because the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce. | המפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו כו'. ופטרו מן המעשר מדאורייתא קאמר, אבל מדרבנן חייב לעשר מיניה וביה, והיינו דקתני בשלמא לעולא כו' אלא לריש לקיש אמאי פטור מדאורייתא, דהא לרבי יוסי אם חזר בו בתוך שלש ימים חייב לעשר מדאורייתא. ואם כן הכא אמאי פטור, וכתב רבינו תם ולא גרסינן, פירש דלא גרסינן מדאורייתא, ומאי דקאמר פטור בין מדאורייתא בין מדרבנן קאמר, ואיני יודע מי הזקיקו לומר כן, ולפי מה שפירשתי קושייתנו אתיא שפיר לריש לקיש, ותו לא קשיא לן ולא מידי לספרים דגרסי מדאורייתא. |
Nedarim 44b:3 | Shita Mekubetzet on Nedarim 44b:1 | commentary | Nedarim | Shita Mekubetzet on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara raises an objection from a baraita : One who declares his vineyard ownerless, and at dawn he arose and picked grapes from the vineyard, is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes left for the poor [ peret ], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [ olelot ], and in the mitzva of leaving forgotten sheaves, and in the mitzva of pe'a , produce from the corner of the field or vineyard, as the obligation to separate those gifts from the poor is incumbent upon the one who harvests the field (see Leviticus 19:9–10). And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Because the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce. | המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו וכו'. פטור מן המעשר מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן חייב לעשר מיניה וביה. והיינו דקתני בשלמא לעולא וכו' אלא לריש לקיש אמאי פטור מדאורייתא דהא לרבי יוסי אם חזר בו בתוך שלשה ימים חייב לעשר מדאורייתא ואם כן הכא אמאי פטור דבר תורה. ולא גרסינן פירוש דלא גרסינן מדאורייתא ומאי דקאמר פטור בין מדאורייתא בין מדרבנן קאמר. ואיני יודע מי הזקיקו לומר כן ולפי מה שפרשתי קושיתנו אתיא שפיר לריש לקיש ותו לא קשיא לן ולא מידי לספרים דגרסי מדאורייתא. אלא לריש לקיש אמאי פטור מן המעשר דלרבי יוסי אליבא דריש לקיש אינו פטור לגמרי שהרי הוא חייב לעשר מיהא מיניה וביה. ופריק כי אמרי אנא לרבי יוסי והא מני רבנן היא. ואי בעית אימא הא דאפקריה באפי תרי הא דאפקריה באפיה תלתא. כלומר איבעית אימא רבי יוסי קתני לה וקסבר הפקר בעי תלתא והילכך רישא דברייתא בשהפקירו באפי תלתא ודאורייתא הוי הפקר אלא שתוך שלשה התקינו שאם יחזור בו שיהא חייב במעשר וכדפרשינן (ז"ל) לעיל אליבא דעולא דמוקי לה כרבנן והיינו נמי ברייתא דמפקיר כרמו בשהפקירו באפי תלתא. וסיפא דברייתא בשהפקירו באפי תרי והילכך יכול לחזור בו לעולם וכטעמא דפרשינן לעיל והיינו מתניתין דאסר רבי יוסי דהא מתניתין בשאין שם עמהם אחר היא. ורבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בהא פליגי דסבירא להו דהפקר לא בעי תלתא אפילו מפקיר בינו לבין חבירו כמתניתין הפקרו הפקר. שמועה זו פירשתיה בלשון אחר קצר ונכון יותר מזה בסוף המסכתא. הרשב"א ז"ל. |
Nedarim 44b:3 | Shita Mekubetzet on Nedarim 44b:3 | commentary | Nedarim | Shita Mekubetzet on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara raises an objection from a baraita : One who declares his vineyard ownerless, and at dawn he arose and picked grapes from the vineyard, is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes left for the poor [ peret ], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [ olelot ], and in the mitzva of leaving forgotten sheaves, and in the mitzva of pe'a , produce from the corner of the field or vineyard, as the obligation to separate those gifts from the poor is incumbent upon the one who harvests the field (see Leviticus 19:9–10). And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Because the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce. | ולשחר השכים ובצרו פטור מן המעשר. ואם תאמר והא אמרינן לעיל כל שלשה ימים יכול לחזור בו כלומר וחייב לעשר. וי"ל דחילוק יש בין שבצרו לשם זכייה להיכא שבצרו סתם שאם בצרו לשם זכייה פטור ממעשר אבל בצרו סתם חייב במעשר וכל שכן אם אמר חוזרני בי דחייב במעשר כל שלשה ימים הראשונים. הרא"ם ז"ל. |
Nedarim 44b:3 | Steinsaltz on Nedarim 44b:3 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara raises an objection from a baraita : One who declares his vineyard ownerless, and at dawn he arose and picked grapes from the vineyard, is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes left for the poor [ peret ], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [ olelot ], and in the mitzva of leaving forgotten sheaves, and in the mitzva of pe'a , produce from the corner of the field or vineyard, as the obligation to separate those gifts from the poor is incumbent upon the one who harvests the field (see Leviticus 19:9–10). And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Because the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce. | מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: המפקיר את כרמו, ולשחר (בבוקר) עמד והקדים הוא עצמו ובצרו — הרי זה חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, כיון שכל החיובים הללו חלים על זה שקוצר את השדה ולא על בעליו. ו אולם פטור הוא מן המעשר, שכיון שהיה הכרם הפקר — כבר בטלה מפירותיו חובת המעשר. |
Nedarim 44b:3 | Temurah 6a:13 | mesorat hashas | Nedarim | Temurah | Talmud | Talmud | The Gemara raises an objection from a baraita : One who declares his vineyard ownerless, and at dawn he arose and picked grapes from the vineyard, is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes left for the poor [ peret ], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [ olelot ], and in the mitzva of leaving forgotten sheaves, and in the mitzva of pe'a , produce from the corner of the field or vineyard, as the obligation to separate those gifts from the poor is incumbent upon the one who harvests the field (see Leviticus 19:9–10). And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Because the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce. | As it is taught in a baraita : If one renounced ownership of his vineyard, thereby exempting it from tithes and gifts to the poor, and he rose early in the morning, retook possession of it, and harvested it, he is still obligated in the mitzva of individual fallen grapes left for the poor [ peret ], and in the mitzva of incompletely formed clusters of grapes left for the poor [ olelot ], and in the mitzva of forgotten clusters of grapes left for the poor, and in the mitzva of pe'a , but he remains exempt from the mitzva to tithe his produce. His obligation to give the gifts to the poor even though the vineyard was at some point ownerless is derived from the repeated phrase: "You shall leave them for the poor." |
Nedarim 44b:3 | Rash MiShantz on Mishnah Peah 1:6:1 | null | Nedarim | Rash MiShantz on Mishnah Peah | Talmud | Mishnah | The Gemara raises an objection from a baraita : One who declares his vineyard ownerless, and at dawn he arose and picked grapes from the vineyard, is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes left for the poor [ peret ], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [ olelot ], and in the mitzva of leaving forgotten sheaves, and in the mitzva of pe'a , produce from the corner of the field or vineyard, as the obligation to separate those gifts from the poor is incumbent upon the one who harvests the field (see Leviticus 19:9–10). And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Because the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce. | נותן משום פאה ופטור. (עי' באגרת) כדתניא לעיל מירחו מעשר ונותן לו וכן הפקירה קודם מירוח פטור לאחר מירוח חייב וכן כולם וטעמא דמירוח משום דאין מתחייב במעשר [עד שימרח] כדתנן במס' מעשרות (פ"א משנה ו') דכתיב דגנך ודרשינן דיגונך דבגורן תלינהו רחמנא כדאמרי' בב"מ בפ' השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פ"ח:) ולמאן דבעי התם ראיית פני הבית מיירי מתני' עד שימרח בבית וכגון דלא הכניס התבואה במוץ שלה אלא לאחר שנטהרה מן המוץ הכניסה בבית ומירחה שם ומאחר שחל עליה חיוב מעשר תו לא מיפטרא אפי' הפקיר ויתכן דאפי' מירחה בשדה ואח"כ הפקיר דמחייבת מדרבנן אם חזר והכניסה בבית אותו שזכה בה ובפ"ג דמעשר שני (הלכה ג') משמע בירושלמי דלבית הלל הפקר פטור אפי' בדבר שנגמר מלאכתו ושם פירשנו ומירוח קורא לאחר שמטהרין את התבואה מן המוץ שלה צוברין אותה במקום א' ומייפים פני הצבור ומחליקין אותו והוא המירוח ובירושלמי (הל' ה') אמרי' מתני' דב"ש היא דב"ש אמרי הפקר לעניים הפקר משמע שרוצה לומר דאיירי משנתן פאה שכבר נפטר מן הפאה ואחרי כן בא להוסיף עליה דכל מה שמוסיף עד שלא נתמרח פטור מן המעשר לבית שמאי מטעם הפקר אע"פ שאין מפקיר אלא לעניים דהא משום פאה נותן אף התוספת: (ע"כ שייך מה שבאגרת). ולב"ה לא מיפטרה התוספת עד שיופקר לעניים ולעשירים כשמטה כדתנן לקמן פרק ו' (משנה א') אבל בעיקר הפאה אפילו לא הפרישה מן המחובר אלא מן התלוש עד שלא מירחו מודים בית הלל דפטור מן המעשר כדמשמע בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נז.) מעובדא דבן בוהין וטעמא דהפקר פטור מן המעשר מפרש לקמן בירוש' (מעשרות פ"א ה"א) מדכתיב (דברים י"ד:כ"ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידך וידו שוים אם הוא לוי עני אבל הפקר לעניים לא מצינן למיפטר מטעם זה דאינו הפקר לב"ה כלל ואפי' זכה בו עני חייב להחזיר כדמוכח בשילהי אלו מציאות (בבא מציעא דף ל:) ודבר תימה הוא למה לי האי קרא תיפוק ליה דהזוכה מן ההפקר מיפטר מידי דהוה אלוקח דדרשינן בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פח:) עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח ומיהו איכא למימר דאיצטריך היכא דחזר וזכה איהו גופיה כמו הפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו דקרינא ביה תבואת זרעך ואפ"ה מיפטר מדכתיב ובא הלוי ופאה נמי דפטרינן בספרי מהאי קרא דובא הלוי אי לאו האי קרא הוה מחייבינן להו לעניים דכיון דזכי להו רחמנא בהאי שדה תבואת זרעך קרינא ביה ועוד ניחא לפי מה שאומר ר"ת דלא מיפטר לוקח אלא כשלקח אחר מירוח משום דקשה ליה ההיא דסוף פ"ק דבכורות (דף יא:) גבי לוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מעשרן והן שלו דמשמע דמעשרן מדאורייתא מדקאמר מעשרן דאין קנין ואי מדרבנן אפי' יש קנין חייב כדמוכח בפ' הקומץ רבה (מנחות דף לא.) גבי עובדא דר"ש שזורי ועוד דמדכתיב ואל הלוים תדבר דריש התם טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנן לכהן טבלים שאתה לוקח מן הנכרי אי אתה מפריש ונותנן לכהן ומתרץ רבינו תם דלוקח קודם מירוח חייב דקרינא ביה תבואת זרעך כיון דמרחינהו לוקח אבל לקחן ממורחים פטור וההיא דלוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מוקי לה התם דמרחינהו ישראל ברשות נכרי שקיבל ישראל את השדה באריסות וההיא דהקומץ רבה דמשמע דאי אין קנין לא מצי למימר ליה לך קח מן הנכרי וכן אם אין רוב עמי הארץ מעשרין לא מצי למימר ליה לך קח מן השוק דהוי מן החיוב על הפטור אע"ג דאם היה לוקח ממורחים פטור מדאורייתא מ"מ היה נראה כמו מחיוב על הפטור והא דאיצטריך לן מירוח הנכרי פטור נפקא מינה לנכרי התורם כדתנן (תרומות פ"ג מ"ט) הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה א"נ לישראל שמכר לנכרי קודם מירוח ולאחר מירוח חזר ולקחה דאי משום תבואת זרעך לא מיפטר ומשום מירוח נכרי מיפטר וכן יש קנין איצטריך משום תרומת נכרי א"נ משום לוקח גופיה דאפי' תימצי לומר דלוקח קודם מירוח פטור איצטריך משום הביא שליש ביד נכרי ולקחה ישראל ממנו דחשיב תבואת זרעך כיון דלוקח במחובר ומשום יש קנין פטור א"נ למירחינהו ברשות נכרי דהיינו אריס של נכרי וקשה לפי' ר"ת דבפ' השוכר את הפועלים (שם) דריש כנפשך כן נפשו של פועל מה נפשך אתה אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור הא לוקח חייב ומוקי לה בתאנה העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר או לבית דבעה"ב עיניו בתאנתו ולוקח עיניו במקחו ופריך ולוקח מדאורייתא מי מחייב והתניא כו' ומאי קושיא הא קודם מירוח מיירי דקא קני לה בעודה מחוברת בתאנה ועוד דעל כרחין קודם מירוח איירי דהא אין פועל אוכל בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר כדתנן התם (ד' פז:) ועוד מדפריך בבכורות גבי לוקח טבלים ממורחים מן הנכרי אילימא דמרחינהו נכרי דיגונך אמר רחמנא ולא דיגון נכרי דהוה ליה לאקשויי הא לוקח ממורחים פטור מדאורייתא אפי' לוקח מישראל ועוד דסתם לוקח דמאי היינו לאחר מירוח ואם איתא דליכא חששא דאיסורא דאורייתא לא היו גוזרים על הדמאי אחר שרוב ע"ה מעשרין ועוד גבי הפקר והקדש הוי איפכא דמחייבינן לאחר מירוח טפי מקודם מירוח לפיכך היה נראה לפרש איפכא מרבינו תם דלוקח קודם מירוח פטור אבל אם נתמרח ביד מוכר דחל עליו חיוב מעשר תו לא מיפטר לוקח וההיא דבכורות דטבלים שאתה לוקח מן הנכרי מיירי בנכרי המעשר פירותיו ונותן ללוי דלא מיחייב הלוי ליתן תרומת מעשר לכהן ומעשר שלו דאורייתא אי אין קנין ואין מירוח הנכרי פוטר ואפי' למאן דאמר מירוח הנכרי פוטר אפשר שהקדימו בשבלים ואפשר דעכשיו קיים טעמא דקאמר התם לעיל קאתינא מכח גברא כלומר כמו שמעשר שהנכרי מפריש ונותן ללוי אין הלוי חייב ליתן ממנו תרומת מעשר לכהן כמו כן כשקונה הלוי טבלים מן הנכרי והפריש מעשר אינו חייב ליתן ממנו תרומת מעשר אלא מפרישו והוא שלו משום דאמר ליה קאתינא מכח גברא דאי לאו הכי אע"ג דלוקח פטור מדאורייתא מ"מ היה חייב ליתן לכהן מדרבנן ויש ברייתא בתוספתא (פאה פ"ב) שאין אדם יכול לישבה והכי תניא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק במחובר לקרקע חייב בכל בתלוש מן הקרקע פטור מן הכל החזיק בקמה פטור מן הלקט שכחה ופאה וחייב במעשרות והשתא נכסי הגר הרי הן הפקר והך סיפא היא איפכא מהא דתניא בפ' המניח את הכד (דף כח.) ובפ' אין בין המודר (נדרים דף מד:) המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופטור מן המעשר והא דמחייב טפי בשכחה ובפאה משום דכתיב תעזוב יתירא כדמפרש בפ"ק דתמורה (דף ו.) ובפ"ק דקדושין כתובה ביושר בירושלמי (פ"א הל' ה') והכי איתא התם רב חסדא אמר נכסי הגר החזיק בצפונן על מנת לקנות בדרומן בדרומן על מנת לקנות בצפונן ולא נתכוין לקנות באמצעיתן לא קנה עד שיתכוין לקנות באמצעיתן מתני' פליגא על דרב חסדא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל המחזיק בקמה חייב בשכחה ופאה ופטור מן המעשרות ואין אויר מפסיק בין שבולת לשבולת בתמיה וגירסא זו ניחא דהחזיק בקרקע לא דמי למפקיר כרמו דפטור מן המעשר דבההיא לא זכה בקרקע מן ההפקר ודמי למחזיק בקמה א"נ במחזיק בקמה קודם הבאת שליש: |
Nedarim 44b:4 | Ran on Nedarim 44b:4:1 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara asks: Granted, this is so according to Ulla, who explained that the Rabbis taught the previous baraita and explains that although the Sages instituted that the ownerless status does not take effect completely until three days have passed, by Torah law it takes effect immediately, and that this baraita is taught in accordance with Torah law. That is the reason that one is exempt from tithing the grapes. However, according to Reish Lakish, why is he exempt from separating the tithe? Until three days after the declaration, neither by Torah law nor by rabbinic law does ownerless status take effect. | בשלמא לעולא דרבנן קתני לה ודאורייתא קתני לה - כלומר דאע''ג דתקון רבנן דתוך שלשה יכול לחזור בו וכיון שכן כי זכה בה הוא מחייב במעשר מדרבנן אפילו הכי כי אתיא הך אליבייהו שפיר דפטור דקאמר מדאורייתא קתני אבל מדרבנן אין הכי נמי דמחייב: |
Nedarim 44b:4 | Ran on Nedarim 44b:4:2 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara asks: Granted, this is so according to Ulla, who explained that the Rabbis taught the previous baraita and explains that although the Sages instituted that the ownerless status does not take effect completely until three days have passed, by Torah law it takes effect immediately, and that this baraita is taught in accordance with Torah law. That is the reason that one is exempt from tithing the grapes. However, according to Reish Lakish, why is he exempt from separating the tithe? Until three days after the declaration, neither by Torah law nor by rabbinic law does ownerless status take effect. | אלא לריש לקיש - דמוקים לה לאידך כר' יוסי הך היכי אפשר דתיתי אליביה דהא לרבי יוסי כיון דאמר דמפקיר יכול לחזור בו מדינא עד דאתי לרשות זוכה כשהשכים זה ובצרו אמאי פטור דכיון דלא פריש שהוא זוכה בו מן ההפקר נימא דמהדר קא הדר ביה ונמצא שמשלו בצר ולא מן ההפקר דנהי דסבירא ליה לרבי יוסי דאיהו נמי מצי זכי בתורת הפקר מהפקירא דנפשיה הני מילי כשפירש אבל כשבצר סתם כיון שבידו לחזור בו שלו הוא בוצר: |
Nedarim 44b:4 | Rashi on Nedarim 44b:4:1 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara asks: Granted, this is so according to Ulla, who explained that the Rabbis taught the previous baraita and explains that although the Sages instituted that the ownerless status does not take effect completely until three days have passed, by Torah law it takes effect immediately, and that this baraita is taught in accordance with Torah law. That is the reason that one is exempt from tithing the grapes. However, according to Reish Lakish, why is he exempt from separating the tithe? Until three days after the declaration, neither by Torah law nor by rabbinic law does ownerless status take effect. | בשלמא לעולא - דמוקים לברייתא דלעיל דקתני כל ג' ימים יכול לחזור בו דמדאורייתא הוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה אבל רבנן הוא דאמור דלא הוי הפקר עד לאחר שלשה ימים מפני הרמאין הא נמי דתני הכא פטור ממעשר והוי הפקר דאורייתא קאמר אבל מדרבנן חייב מפני הרמאין: |
Nedarim 44b:4 | Rashi on Nedarim 44b:4:2 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara asks: Granted, this is so according to Ulla, who explained that the Rabbis taught the previous baraita and explains that although the Sages instituted that the ownerless status does not take effect completely until three days have passed, by Torah law it takes effect immediately, and that this baraita is taught in accordance with Torah law. That is the reason that one is exempt from tithing the grapes. However, according to Reish Lakish, why is he exempt from separating the tithe? Until three days after the declaration, neither by Torah law nor by rabbinic law does ownerless status take effect. | אלא לריש לקיש - דאוקים לה לברייתא דלעיל אליבא דרבי יוסי דאמר ג' ימים לא הוי הפקר אפילו מדאורייתא דלאחר ג' ימים לא הוי הפקר אלא מדרבנן דגזרו שלא תשתכח תורת הפקר אמאי אם בצרו למחר פטור מן המעשר האמר ר' יוסי דאפילו מדרבנן לא הוי הפקר עד לאחר שלשה ימים: |
Nedarim 44b:4 | Rashba on Nedarim 44b:2 | commentary | Nedarim | Rashba on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara asks: Granted, this is so according to Ulla, who explained that the Rabbis taught the previous baraita and explains that although the Sages instituted that the ownerless status does not take effect completely until three days have passed, by Torah law it takes effect immediately, and that this baraita is taught in accordance with Torah law. That is the reason that one is exempt from tithing the grapes. However, according to Reish Lakish, why is he exempt from separating the tithe? Until three days after the declaration, neither by Torah law nor by rabbinic law does ownerless status take effect. | אלא לריש לקיש אמאי פטור מן המעשר. דלרבי יוסי אליבא דריש לקיש אינו פטור לגמרי, שהרי הוא חייב לעשר מיהא מיניה וביה, ופריק כי אמרי אנא לרבי יוסי, והא נמי רבנן היא. |
Nedarim 44b:4 | Steinsaltz on Nedarim 44b:4 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara asks: Granted, this is so according to Ulla, who explained that the Rabbis taught the previous baraita and explains that although the Sages instituted that the ownerless status does not take effect completely until three days have passed, by Torah law it takes effect immediately, and that this baraita is taught in accordance with Torah law. That is the reason that one is exempt from tithing the grapes. However, according to Reish Lakish, why is he exempt from separating the tithe? Until three days after the declaration, neither by Torah law nor by rabbinic law does ownerless status take effect. | ומעתה, בשלמא [נניח] ל שיטת עולא בהסבר הברייתא לעיל, אפשר להסביר כי ברייתא זו דרבנן קתני לה [ל שיטת חכמים שנה אותה התנא ] ודאורייתא קתני לה [ומדין תורה שנה אותה], שלדעת חכמים מיד כשמפקיר — חל ההפקר מדין תורה (אף שתיקנו שמדברי סופרים לא יחול לגמרי עד שלושה ימים), ופטורה השדה מן המעשר, וברייתא זו דנה בדבר על פי החיוב מן התורה. אלא ל דעת ריש לקיש, אמאי [מדוע] פטור בכגון זה מן המעשר? הרי לא היה זה הפקר כלל עד לאחר שלושה ימים, בין מדברי תורה ובין מדברי סופרים! |
Nedarim 44b:5 | Ran on Nedarim 44b:5:1 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara answers that Reish Lakish could have said to you: Although when I explained the first clause and the latter clause of that baraita I said that both are in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that an ownerless item leaves the possession of the owner only when it enters the possession of another, this baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that it leaves the possession of the owner immediately upon the declaration of ownerless status. | אמר לך כי אמרי אנא לרבי יוסי הא רבנן היא - כלומר דנהי דאידך ברייתא מוקים לה כולה כרבי יוסי על כרחיך הא רבנן היא ולא רבי יוסי: |
Nedarim 44b:5 | Rashi on Nedarim 44b:5:1 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara answers that Reish Lakish could have said to you: Although when I explained the first clause and the latter clause of that baraita I said that both are in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that an ownerless item leaves the possession of the owner only when it enters the possession of another, this baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that it leaves the possession of the owner immediately upon the declaration of ownerless status. | אמר לך ר"ל כי אמרי אנא לרבי יוסי - אבל הך דקתני ולשחר השכים ובצרו פטור מן המעשר: |
Nedarim 44b:5 | Rashi on Nedarim 44b:5:2 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara answers that Reish Lakish could have said to you: Although when I explained the first clause and the latter clause of that baraita I said that both are in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that an ownerless item leaves the possession of the owner only when it enters the possession of another, this baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that it leaves the possession of the owner immediately upon the declaration of ownerless status. | רבנן היא - דאמרי במתניתין לאלתר הוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה: |
Nedarim 44b:5 | Steinsaltz on Nedarim 44b:5 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara answers that Reish Lakish could have said to you: Although when I explained the first clause and the latter clause of that baraita I said that both are in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that an ownerless item leaves the possession of the owner only when it enters the possession of another, this baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that it leaves the possession of the owner immediately upon the declaration of ownerless status. | ומשיבים: אמר [ יכול היה ריש לקיש לומר] לך: כי אמרי אנא [כאשר אמרתי אני], הרי זה ל דעת ר' יוסי, שאין הפקר יוצא מרשות בעליו עד שיזכה בו אחר, ואילו הא [ המשנה הזו] האומרת שחל ההפקר אפילו מן הלילה לבוקר — זו רבנן [ שיטת חכמים] היא, הסבורים שבעצם ההפקרה יוצא הדבר מרשותו. |
Nedarim 45a:1 | Ran on Nedarim 45a:1:1 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | If you wish, say instead: That baraita , in which it is taught that the item does not leave the possession of the owner until it enters the possession of another, is referring to a case where one declared it ownerless before two people; and this baraita , in which it is taught that the item is ownerless when it is declared ownerless, is referring to a case where one declared it ownerless before three people. As Rabbi Yohanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: With regard to anyone who declares an item ownerless before three people, that item is ownerless; if he does so before two people, it is not ownerless. | ואיבעית אימא הא דאפקריה באפי תרי הא דאפקריה באפי תלתא - כלומר הך מתניתא נמי דהמפקיר את כרמו כר' יוסי אתיא דעד כאן לא קאמר ר' יוסי דמפקיר יכול לחזור בו אלא דאפקריה באפי תרי כלומר שאין שם שלשה דומיא דמתניתין דקתני דאין עמהם אחר ובהא בלחוד הוא דאסר ר' יוסי דסבירא ליה דכל כי ה''ג הפקר כמתנה דעד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר וטעמיה משום דאין עמהם אחר א''נ דליכא בהדיה אלא תרי אדעתא דחד דמהנך בלחוד אפקריה דכל בי תרי ליכא קלא משום הכי דמי למתנה דכי היכי דבמתנה לא מפיק ליה מרשותיה אלא אדעתא דאידך ה''נ הכא לא מפקיר אלא אדעתא דאידך או אדעתא דחד מתרוייהו הילכך כי היכי דבמתנה לא נפיק מרשותיה עד דאתי לרשות מקבל ה''נ בהפקר כי האי דהפקר זה למתנה דמי ומתני' דהמפקיר את שדהו בכי האי הפקר מתוקמא ומשום הכי קתני דעד שלא זכה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו אבל הך מתניתא דהמפקיר את כרמו מתוקמא דאפקריה באפי תלתא וכל היכא דאיכא תלתא אוושא מילתא ואדעתא דכולי עלמא אפקריה ולא דמי כלל למתנה הלכך אע''ג דבמתנה עד דאתי לרשות מקבל לא נפיק מרשות זוכה בהפקר כי האי אפי' ר' יוסי מודה דלאלתר נפיק מרשותיה: |
Nedarim 45a:1 | Ran on Nedarim 45a:1:2 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | If you wish, say instead: That baraita , in which it is taught that the item does not leave the possession of the owner until it enters the possession of another, is referring to a case where one declared it ownerless before two people; and this baraita , in which it is taught that the item is ownerless when it is declared ownerless, is referring to a case where one declared it ownerless before three people. As Rabbi Yohanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: With regard to anyone who declares an item ownerless before three people, that item is ownerless; if he does so before two people, it is not ownerless. | דאמר ר' יוחנן כל המפקיר בפני שלשה הוי הפקר - משום דאדעתא דכולי עלמא אפקריה: |
Nedarim 45a:1 | Ran on Nedarim 45a:1:3 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | If you wish, say instead: That baraita , in which it is taught that the item does not leave the possession of the owner until it enters the possession of another, is referring to a case where one declared it ownerless before two people; and this baraita , in which it is taught that the item is ownerless when it is declared ownerless, is referring to a case where one declared it ownerless before three people. As Rabbi Yohanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: With regard to anyone who declares an item ownerless before three people, that item is ownerless; if he does so before two people, it is not ownerless. | בפני שנים לא הוי הפקר - דכיון דליכא קלא אדעתא דידהו בלחוד אפקריה ודמי למתנה כן נראה לי פירושא דשמעתא כולה ויש במה שכתבתי קצת דברים שלמדתי מדברי הראשונים זכרונם לברכה: והך סוגיא כולה למאי דסלקא דעתיה מעיקרא דטעמא דרבי יוסי משום דקסבר הפקר כמתנה אתיא ור' יוחנן דאמר הכי לעיל הא איתותב וכיון שכן למסקנא דלעיל אדחיא לה כל הך סוגיא ונקטינן לפירושא לברייתא דהמפקיר את שדהו אוקמתא דעולא דכולה רבנן היא ור' יוסי נמי היא דר' יוסי לא פליג עלייהו דרבנן בדינא דהפקר כלל והיינו טעמא דסיפא דקתני דעד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו משום דכיון דשבוע ושנה לא שכיחן לא נפיק מרשות מפקיר עד דאתי לרשות זוכה וכולה כדפרישית לעיל: ולענין הלכה בפלוגתייהו דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי נקטינן כר' יהושע בן לוי דאמר דבר תורה אפי' באחד הוי הפקר ומה טעם אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים הילכך מדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה וכן כתב הרמב''ם ז''ל בפ''ב מהלכות נדרים (הלכה טז): |
Nedarim 45a:1 | Rashi on Nedarim 45a:1:1 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | If you wish, say instead: That baraita , in which it is taught that the item does not leave the possession of the owner until it enters the possession of another, is referring to a case where one declared it ownerless before two people; and this baraita , in which it is taught that the item is ownerless when it is declared ownerless, is referring to a case where one declared it ownerless before three people. As Rabbi Yohanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: With regard to anyone who declares an item ownerless before three people, that item is ownerless; if he does so before two people, it is not ownerless. | ואיבעית אימא - כי פליג ר' יוסי עלייהו דרבנן דאמרי לא הוי הפקר: |
Nedarim 45a:1 | Rashi on Nedarim 45a:1:2 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | If you wish, say instead: That baraita , in which it is taught that the item does not leave the possession of the owner until it enters the possession of another, is referring to a case where one declared it ownerless before two people; and this baraita , in which it is taught that the item is ownerless when it is declared ownerless, is referring to a case where one declared it ownerless before three people. As Rabbi Yohanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: With regard to anyone who declares an item ownerless before three people, that item is ownerless; if he does so before two people, it is not ownerless. | כגון דילא אפקריה אלא באפי תרי - ואדהכי הכי קתני ר' יוסי במתניתין דאסור דלא הוי הפקר כל זמן דלא אתא ליד זוכה אבל היכא דאפקריה באפי בי תלתא הוי הפקר ואע"ג דלא אתא ליד זוכה וכי קתני דפטור מן המעשר דאפקריה באפי בי תלתא: |
Nedarim 45a:1 | Tosafot on Nedarim 45a:1:1 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | If you wish, say instead: That baraita , in which it is taught that the item does not leave the possession of the owner until it enters the possession of another, is referring to a case where one declared it ownerless before two people; and this baraita , in which it is taught that the item is ownerless when it is declared ownerless, is referring to a case where one declared it ownerless before three people. As Rabbi Yohanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: With regard to anyone who declares an item ownerless before three people, that item is ownerless; if he does so before two people, it is not ownerless. | הא כגון דאפקריה בפני שלשה ואינו יכול לחזור בו - ודמי כאילו אתי לרשות זוכה והא דאית ליה דאינו הפקר עד דאתי לרשות זוכה באפי תרי דיכול לחזור בו דאמר רבי יוחנן בפני שנים איכא למיחש לרמאי וגם סתם הפקר מועיל אפי' שלא בפני שלשה: |
Nedarim 45a:1 | Rashba on Nedarim 44b:3 | commentary | Nedarim | Rashba on Nedarim | Talmud | Talmud | If you wish, say instead: That baraita , in which it is taught that the item does not leave the possession of the owner until it enters the possession of another, is referring to a case where one declared it ownerless before two people; and this baraita , in which it is taught that the item is ownerless when it is declared ownerless, is referring to a case where one declared it ownerless before three people. As Rabbi Yohanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: With regard to anyone who declares an item ownerless before three people, that item is ownerless; if he does so before two people, it is not ownerless. | ואיבעית אימא הא דאפקרי באפי תרי הא דאפקריה באפי תלתא. כלומר איבעית אימא רבי יוסי קתני לה, וקסבר הפקר בעי תלתא, והלכך רישא דברייתא בשהפקירו באפי תלתא, ודאורייתא הוי הפקר, אלא שתוך שלשה התקינו שאם יחזור בו שיהא חייב במעשר, וכדפירש"י ז"ל לעיל אליבא דעולא דמוקי לה כרבנן, והיינו נמי ברייתא דמפקיר כרמו בשהפקירו באפי תלתא, וסיפא דברייתא בשהפקירו באפי תרי, והלכך יכול לחזור בו לעולם וכטעמא דפרש"י ז"ל לעיל, והיינו מתניתין דאחר דאוסר רבי יוסי, דהא מתניתין כשאין שם עמהם אחר היא, ורבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בהא פליגי, דסבירא להו דהפקר לא בעי תלתא, אפילו מפקיר בינו לבין חברו הפקרו הפקר. |
Nedarim 45a:1 | Steinsaltz on Nedarim 45a:1 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | If you wish, say instead: That baraita , in which it is taught that the item does not leave the possession of the owner until it enters the possession of another, is referring to a case where one declared it ownerless before two people; and this baraita , in which it is taught that the item is ownerless when it is declared ownerless, is referring to a case where one declared it ownerless before three people. As Rabbi Yohanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: With regard to anyone who declares an item ownerless before three people, that item is ownerless; if he does so before two people, it is not ownerless. | איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: הא [זה] שאינו הפקר גמור עד שיזכו בו — הרי זה במקרה דאפקריה באנפי תרין [שהפקירו בפני שנים] בלבד. והא [וזה] שנאמר שהוא הפקר גמור הרי זה במקרה דאפקריה באפי תלתא [שהפקירו בפני שלושה]. ש אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יהוצדק: כל המפקיר בפני שלשה — הוי [הריהו] הפקר, בפני שנים — לא הוי [אינו] הפקר. |
Nedarim 45a:1 | Tosafot on Bava Metzia 30b:6:1 | null | Nedarim | Tosafot on Bava Metzia | Talmud | Talmud | If you wish, say instead: That baraita , in which it is taught that the item does not leave the possession of the owner until it enters the possession of another, is referring to a case where one declared it ownerless before two people; and this baraita , in which it is taught that the item is ownerless when it is declared ownerless, is referring to a case where one declared it ownerless before three people. As Rabbi Yohanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: With regard to anyone who declares an item ownerless before three people, that item is ownerless; if he does so before two people, it is not ownerless. | אפקרה - שלא יכשלו בני אדם בלא תגזול וא"ת הא אמר בפ' אין בין המודר (נדרים דף מה.) אין הפקר אלא בפני שלשה וי"ל דהכא נמי הוו שלשה אי נמי דאורייתא בלא שלשה נמי הוי הפקר והא דאמר שלהי פ"ק דשבת (דף יח: ושם ד"ה דמפקרא) גיגית נר וקדירה אפקורי מפקר להו אע"ג דליכא שלשה התם אנן סהדי דמפקר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים: |
Nedarim 45a:1 | Sefer Yereim 437:1 | null | Nedarim | Sefer Yereim | Talmud | Halakhah | If you wish, say instead: That baraita , in which it is taught that the item does not leave the possession of the owner until it enters the possession of another, is referring to a case where one declared it ownerless before two people; and this baraita , in which it is taught that the item is ownerless when it is declared ownerless, is referring to a case where one declared it ownerless before three people. As Rabbi Yohanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: With regard to anyone who declares an item ownerless before three people, that item is ownerless; if he does so before two people, it is not ownerless. | סימן תלז (קו) ביעור חמץ. צוה הב"ה לבער חמץ בי"ד בניסן אחר חצות היום דכתיב בפ' בא אל פרעה אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וזה יום ראשון י"ד הוא כדאמרינן בפסחים פ"א (ה' א') דתנא דבי ר' ישמעאל מצינו יום י"ד שנקרא ראשון דכתיב בראשון בי"ד לחדש ותנן נמי (שם י"א ב') שורפין בתחלת שש ואמרינן בגמרא (ד"ד נ') דכ"ע מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור פי' להשהותו מגלן אמר אביי תרי קראי כתיבי נתיב הכא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב התם אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם הא כיצד לרבות י"ד לביעור ואלו לרבות ליל ט"ו לא אצטריך דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה וכתיב במצה בערב תאכלו מצות ואימא לרבות לילי ארבעה עשר יום כתיב ואימא מצפרא אך חלק. וביעור היינו שמבטלו ומפקירו ומוציאו מרשותו כדאמרינן בפסחים פ"א בדיקת חמץ מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגיא דכיון דהפקירו קיים ביעור דילפינן שאור האמור בבתים משאור. האמור בגבולין ובגבולין כתיב לא יראה לך שאור בכל גבוליך ודרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה וכיון שהפקירו הוציאו מרשותו ואינו בכלל לך ואע"פ דאפקריה בינו לנפשי' הוי הפקר דלא קימ"ל כר' יוחנן אלא כריב"ל דאמרינן בנדרים בסוף אין בין המודר (נדרים מ"ה א') אמר ר"י משום ר"ש בן יהוצדק כל המפקיר בפני שלשה הפקר בפני שנים לא הוי הפקר וריב"ל אמר דבר תורה אפי' בחדא הוי הפקר ומ"ט אמרו בפני שלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים וכריב"ל קימ"ל בכל מקום. תולדה לביעור חמץ דתנן ושורפין בתחלת שש ואפילו בדק צריך לבטל ולהפקיר דאמר רב יהודה (ו' ב') הבודק צריך שיבטל וטעמא גזרה שמא ימצא גלוסקא יפה ויתן דעתו עליה ומצריכינן בטול בשעת בדיקה וטעמא שלא ישכח וכי מתחיל לבדוק מברך על ביעור חמץ: |
Nedarim 45a:1 | Teshuvot HaRivash 25:2 | null | Nedarim | Teshuvot HaRivash | Talmud | Responsa | If you wish, say instead: That baraita , in which it is taught that the item does not leave the possession of the owner until it enters the possession of another, is referring to a case where one declared it ownerless before two people; and this baraita , in which it is taught that the item is ownerless when it is declared ownerless, is referring to a case where one declared it ownerless before three people. As Rabbi Yohanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: With regard to anyone who declares an item ownerless before three people, that item is ownerless; if he does so before two people, it is not ownerless. | תשובה אין ספק דלפי מסקנת הגמ' אפי' בתחלת השבוע אסור להשאיל ולהשכיר ואפי' למכור בהמה גסה העומדת למלאכה אסור גזרה משום שאלה ושכירות אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב והאידנא דמזבנינן סוסים ופרדים לא"י היינו משום דמגנו עלן מידי דהוה אתריסים וכלי זיין דמזבנינן לפרסאי משום דמגנו עלן מיהו שאלה ושכירות ודאי אסירי ואיכא מ"ד דביום חמישי בסתם מותר להשאילן ולהשכירן מידי דהוה אכליו המנהג ואע"פ שכתב שמנהג פשוט הוא זה אולי בדורו ובגלילותיו ולא שפשט בכל העולם כמו שראינו בעינינו וכבר כתב הוא ז"ל בפרק שאחר זה שיש מנהגות רבות בנדוניא חלוקים זה מזה וכן בגביית הכתובה והכונם סתם כונם כמנהג המדינה וכתב בסוף דבריו וכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עקר גדול הוא ועל פיו דנין והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה עד כאן. א"כ באר שאם אין המנהג פשוט בכל המדינה אין הולכין אחריו כנגד דין התלמוד אין צריך לומר אם לא נודע שפשט בה זה המנהג כלל או בעיר חדשה שאין בה מנהג ואין זה כנגד דעת הר"ם ז"ל אבל מסכים לדעתו: לב"ש דאית להו איסור שביתת כלים מדאורייתא ולא אסרו אלא בע"ש אבל בחמישי מותר כדאיתא בברייתא ספ"ק דשבת (יט.) עכ"ד והרמב"ן ז"ל חלק עליו שאם היה איסור מכירת פרדים משום כלי זיין היה ראוי להתיר מטעם זה שכיון שאין אסורין אלא משום היזק הרי הגנתן עולה יותר מן ההיזק אבל פרדים ושאר בהמה גסה העומד' למלאכה משו' גזרת שבית' נאסרו ומה ענין זה להגנה שלהן וכן מש"כ דאיכא מ"ד דאף שאלה ושכירות מחמישי מותר מידי דהוה אכלים לב"ש אינו נכון דא"כ נימא דאף למכור לא אסרו אלא בע"ש כיון דכל עקר לא אסרו המכירה אלא משום שאלה ושכירות ובמתניתין סתמא קתני ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה ובריש בכורות נמי תנן הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי ואפי' בהמה לעובריה איבעיא לן התם (ב:) ולא איפשיטא משום דאתיא לחלופי וההיא ברייתא דשריא להשכיר כליו לעובד ככבים בד' ובחמישי איכא למימר דלאו ב"ש קתני לה אלא ב"ה דלית להו שביתת כלים ואפ"ה בערב שבת אסור ואפי' משכירו לימים הרבה ובהבלעה לפי שנראה שנוטל שכר שבת. ובתוס' כתבו בשם ר"י ז"ל שלכך נהגו היתר במכירה לפי שבימי התלמוד היו הרבה ביחד והיו יכולין למכור זל"ז אבל עכשיו שאין אנו כי אם מעט במקום אחד איכא פסידא אם לא היינו מוכרין לכותי וכי האי גונא אמרינן בגמ' (ע"ג טו:) גבי אין מוכרין כלי זיין לכותי דפרכינן אי הכי אפי' חטי ושערי נמי ומשני אי אפשר כלומר בני הפסד ה"נ דאסור אבל משום פסידא שרי וכתב בספר התרומה שלפי זה הטעם אין להתיר אלא בשקנאה ישראל לצורך עצמו ואח"כ נמלך למכרה אבל שיקנה לכתחלה על דעת למכרה לא אבל בשכירות ושאלות הדבר פשוט לאסור ואפי' מתחלת השבוע כמש"כ וראוי למחות במי שירצה לעשות כך. ומה שאמרת שהגידו לך שאני התרתי להשכיר בהמות לכותי ואפי' בערב שבת כחשו לך. אמנם ראיתי בפסקי ע"ז למורי הרב ר' חסדאי בר ר' יהודה ז"ל זקנו של הרב דון חסדאי קרשקש נראה שכתב שם זה לשונו על כן בודאי ראוי למחות ביד העושין כן ושלא ישאילו ושלא ישכירו אף מתחלת השבוע. ומיהו נראה דאם מתנין עמו על מנת שיחזירנה קודם השבת אפשר לסמוך עליהם בזה דהא אמרי' בגמ' בשלהי פרקין (כא:) בטעמיה דרשב"א דאמר לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי עושה בו מלאכה בחולו של מועד אבל שדהו לעובד כוכבים שרי מאי טעמא דאמרינן ליה וציית אלמא אפשר למסמך עליה כנ"ל עכ"ל. ומש"כ הרא"ש ז"ל שאין לסמוך להשכיר בהמתו לא"י ע"י שיפקירנה בינו לבין עצמו כ"כ בתוס' ג"כ יהא דמקשינן בפ"ק דשבת (יח:) לב"ש דאית להו דאדם מצוה על שביתת כלים נר וקדרה מאי טעמא ומתרצינן דמפקר להו אפקורי שאני התם שא"א בענין אחר והרשב"א ז"ל כתב התם משום הפקר ב"ד נגעו בה דלב ב"ד מתנה עליהן להפריש העם מאסור ונר וקדרה לב"ש התנו מפני צורך שבת אבל בבהמה לדידן לא שייך האי טעמא ומיהו אם השכירה או השאילה לכותי והתנה עמו להחזירה קודם השבת והכותי מעכבה בשבת טוב להפקירה בינו לב"ע קודם השבת * ( או"ח סי' רמו ס"ג:) כדי שינצל מאסורא דאורייתא דהא דאסיקנא בנדרים סוף פ' אין בין המודר (נדרים מה.) דהפקר בעינן בפני שלשה והכא בפני שלשה לא אפשר שהרי אותם שהפקיר בפניהם יזכו בה אם ירצו או הכותי אם ישמע שהפקירה דהא לפרסומי מילתא בעינן בפני שלשה והיינו מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' בינו לבין עצמו מהני הלכך בהא לפיק מאיסורא דאורייתא: |
Nedarim 45a:1 | Shenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Kedushat HaAchilah, Maachalot Asurot 5:19 | null | Nedarim | Shenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Kedushat HaAchilah, Maachalot Asurot | Talmud | Musar | If you wish, say instead: That baraita , in which it is taught that the item does not leave the possession of the owner until it enters the possession of another, is referring to a case where one declared it ownerless before two people; and this baraita , in which it is taught that the item is ownerless when it is declared ownerless, is referring to a case where one declared it ownerless before three people. As Rabbi Yohanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: With regard to anyone who declares an item ownerless before three people, that item is ownerless; if he does so before two people, it is not ownerless. | ובשנת ג' ובשנת הו' לשמיטה, אז במקום מעשר שני נותן מעשר עני, וצריך לחלק בין העניים. ונוהגים בארץ ישראל כשהפרישו מעשר עני, לומר הריני מפקיר נכסי, שאז הוא עני ואח"כ זוכה בה. ואני התרעמתי על זה מיום בואי הנה, דהפקירם אינם הפקר. חדא, דהא קיימא לן (נדרים מה, א) דלא הוי הפקר אלא בפני שלשה, וכן מצאתי בספר החרדים שכתב כן. ועוד אפילו היה הפקר גמור, מי שיש לו חובות אצל אחד הן בע"פ הן בשטר ממה נפשך לא שפיר עביד, הן אם בשעת ההפקר מוחל החובות, אם לא. אם מוחל אותו, כי לפי האמת יוכל למחול אף בתפיס שטרא ואפילו משכון והויא מחילה כמו שכתב המרדכי ריש סנהדרין והביאו רמ"א בטור חושן משפט סי' רמ"א (סעיף ב) , אם כן דהויא מחילה, כשתבעו אח"כ שיפרע לו גזול הוא בידו דכבר נמחל, אלא בודאי אינו מוחל, נמצא אינו עני. ואין לומר דמאחר שאין עתה זמן הפרעון הוא עני באותה שעה, מאחר שהפקיר כל מה שתחת ידו והחובות אין זמנן. זה אינו כלום, דאטו אם יהיה לו תרקבי דדינרא בחובות יחשב לעני. ולא שייך לומר זה, אלא מי שהוא בדרך ולא יוכל להמציא מעות, וכהא דתנן בפיאה (ה, ד) בעל בית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופיאה יטול וכו'. אבל מי שהוא בביתו ויכול להמציא מעות על סמך שיש לו, או למכור החובות בפחות משוויין, זהו עשיר. ודברתי מזה עם גדולי חכמי ההוראה, והסכימו לדברי: |
Nedarim 45a:2 | Rashi on Nedarim 45a:2:1 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | And Rabbi Yehoshua ben Levi said: By Torah law, even with one person, the item is ownerless, and what is the reason that the Sages said that ownerless status must be declared with three people? It is so that one will take possession of the item and two will testify that the item was declared ownerless and that it was acquired by that person. It is not a requirement fundamental to the declaration of ownerless status. | ור' יהושע בן לוי אמר דבר תורה אפי' בחד הוי הפקר - דאע"ג דלא הגיע לרשות זוכה הוי הפקר לאלתר: |
Nedarim 45a:2 | Rashi on Nedarim 45a:2:2 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | And Rabbi Yehoshua ben Levi said: By Torah law, even with one person, the item is ownerless, and what is the reason that the Sages said that ownerless status must be declared with three people? It is so that one will take possession of the item and two will testify that the item was declared ownerless and that it was acquired by that person. It is not a requirement fundamental to the declaration of ownerless status. | ומה טעם אמרו כו' ושנים מעידין - דאי ליכא אלא תרי כי זכי חד מאן מעיד עליה דהלה הפקירו ולעולם לאלתר הוי הפקר והיינו כרבנן דרבי יהושע בן לוי סבירא ליה כרבנן: |
Nedarim 45a:2 | Tosafot on Nedarim 45a:2:1 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | And Rabbi Yehoshua ben Levi said: By Torah law, even with one person, the item is ownerless, and what is the reason that the Sages said that ownerless status must be declared with three people? It is so that one will take possession of the item and two will testify that the item was declared ownerless and that it was acquired by that person. It is not a requirement fundamental to the declaration of ownerless status. | רבי יהושע בן לוי אומר דבר תורה אפי' באחד הוי הפקר - פר''ת דר' יוחנן סבר לה כרבי יוסי ורבי יהושע בן לוי כרבנן ומן התורה הוי הפקר לאלתר וזו היא כפר''ת דלעיל דמדאוריי' אמר רבי יוסי דלא הוי הפקר אבל לפר''י דלעיל מצי סבר כר' יוסי דלא פליג אר' יוחנן מידי (אלא) - מהכא שמעינן דדוקא [בקרקעות הוא דשייך] רמאות אבל במטלטלין הוי הפקר לאלתר אפי' בפני שנים ואפי' לפירוש ר''ת הלכתא כר' יהושע בן לוי דקיימי רבנן כוותיה ועוד ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן הלכה כרבי יהושע בן לוי בכל מקום לשון הרב ר''א מדפסקינן בפ' תפלת השחר (ברכות כח:) דלית (ליה) הלכתא כוותיה אלא בתרי והתם מפרש להו אבל באחריני הלכתא כוותיה דרבי יהושע בן לוי דלא מצריך תלתא מדרבנן אלא גבי מעשר וכדפרישית טעמא שלא יפקיענו ממעשר אבל לא להפקיר כליו בשבת שלא יעבור על שביתת כלים וכן בהמתו לא בעי תלתא אלא כדפריש בינו לבין עצמו שפיר דמי כדאמר פ''ק דשבת (דף יח:) גבי כלים דמפקר אפקוריה וסתמא קאמר בכל עניינים: |
Nedarim 45a:2 | Rashba on Nedarim 44b:4 | commentary | Nedarim | Rashba on Nedarim | Talmud | Talmud | And Rabbi Yehoshua ben Levi said: By Torah law, even with one person, the item is ownerless, and what is the reason that the Sages said that ownerless status must be declared with three people? It is so that one will take possession of the item and two will testify that the item was declared ownerless and that it was acquired by that person. It is not a requirement fundamental to the declaration of ownerless status. | ורבי יוחנן דאמר כרבי יוסי ורבי יהושע בן לוי דאמר כרבנן. ואף על גב דפסק רבי יוחנן הלכה כסתם מתניתין, והכא פסק כרבי יוסי לא קשיא, דכיון דפליג רבי יוסי בה לאו סתם גמור מיקריא, דליקשי לרבי יוחנן דפסק דלא כההיא סתמא וכההיא דפרק החולץ [יבמות מב, ב] דכל הנשים יתארסו, וכדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא, וקיימא לן כרבנן וכרבי יהושע בן לוי דקשיש מרבי יוחנן, וטהלכה כמותו בכל מקום, כן נראה פירוש שיטה זו, ויש פירושים אחרים וזה נראה יותר נכון. |
Nedarim 45a:2 | Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 273:7 | ein mishpat / ner mitsvah | Nedarim | Shulchan Arukh, Choshen Mishpat | Talmud | Halakhah | And Rabbi Yehoshua ben Levi said: By Torah law, even with one person, the item is ownerless, and what is the reason that the Sages said that ownerless status must be declared with three people? It is so that one will take possession of the item and two will testify that the item was declared ownerless and that it was acquired by that person. It is not a requirement fundamental to the declaration of ownerless status. | המפקיר את הקרקע כל הקודם והחזיק בה זכה דין תורה אפי' הפקיר בפני א' ה"ז הפקר ונפטר מהמעשרות אבל מדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג' כדי שיהיה א' זוכה אם רצה והשנים מעידים: הגה וי"א דאפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר (טור ס"ח בשם הרא"ש) : |
Nedarim 45a:2 | Steinsaltz on Nedarim 45a:2 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | And Rabbi Yehoshua ben Levi said: By Torah law, even with one person, the item is ownerless, and what is the reason that the Sages said that ownerless status must be declared with three people? It is so that one will take possession of the item and two will testify that the item was declared ownerless and that it was acquired by that person. It is not a requirement fundamental to the declaration of ownerless status. | ור' יהושע בן לוי אמר: דבר תורה אפילו באחד שמפקיר בפניו — הוי [הריהו] הפקר, ומה טעם אמרו חכמים שיהא הפקר בשלשה — לא מעצם דין ההפקר, אלא כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין גם על ההפקר וגם על הזכיה. |
Nedarim 45b:1 | Rosh on Nedarim 6:1:1 | commentary | Nedarim | Rosh on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה ומותר בביצה טרמיטא ובדלעת הרמוצה: גמ' תנא ר' יאשיה אוסר אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויבשלו את הפסח באש כמשפט לימא בהא קמיפלגי דר' יאשיה סבר הלך אחר לשון תורה ותנא דידן סבר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם לא דכולי עלמא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ומר כי אתריה ומר כי אתריה באתרא דתנא דידן לצלי קרו ליה צלי ולמבושל קרי ליה מבושל ובאתריה דרבי יאשיה אפילו לצלי קרי מבושל והא קרא קא נסיב אסמכתא בעלמא הוא וכן כל נדרים לפי לשון אנשי המקום. ירושלמי פ"ו ה"א הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן פי' שנתייבש בעשן ונאכל בלא בישול מהו שיהא מותר במטוגן מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל: קונם תבשיל וכו' והא מן תבשיל נדר אמר אביי האי תנא סבר כל מידי דמיתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרו ליה תנ"ה הנודר מן התבשיל אסור בכל מיני תבשיל ואסור בצלי בשלוק ומבושל ואסור בחוטריות רכות שהחולים אוכלים בהן פתן. ירושלמי שם אמר רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול בה פתו: |
Nedarim 45b:1 | Ran on Nedarim 45b:1:1 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | מתני' השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר - דקסבר האי תנא ויתור אסור במודר הנאה: |
Nedarim 45b:1 | Ran on Nedarim 45b:1:2 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו - אוקימנא בגמרא בחצר שאין בה דין חלוקה אבל בחצר שיש בה דין חלוקה דברי הכל אסור ובפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק דף נא:) אוקימנא פלוגתייהו ביש ברירה או אין ברירה דר"א סבר יש ברירה והאי לדנפשיה קא עייל והאי לדנפשיה קא עייל ורבנן סברי אין ברירה ותמהני נהי דקא סברי רבנן אין ברירה אמאי אסורין ליכנס לחצר דהא כיון דחצר שאין בה דין חלוקה היא ואין שותף יכול לכוף את חבירו לחלוק ולא לעכב עליו שלא ליכנס לחצר היאך הוא יכול לאסרה עליו הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו נדרו ג"כ הן עצמן למה הן אסורים הרי כשכל אחד נכנס לחצר משלו הוא נהנה ולא משל חבירו כיון שאין הלה יכול לעכב עליו ונ"ל דהיינו טעמייהו דרבנן משום דכיון דאי אפשר לומר דכל חד קני לכוליה חצר קנין הגוף לעולם דאי [דמר לאו דמר] וא"א לומר ג"כ דבשעה שמשתמש בו איגלי מילתא למפרע דבשעת קניה קנה לה לההיא שעתא קנין הגוף דאין ברירה אלא כל חד מהנך שותפין יש לו לעולם בחצר זה קנין הגוף דהיינו חלקו וקנין שעבוד בחלקו של חבירו שאין הלה יכול לעכב עליו מן הדין אע"ג דלא קני ליה גופא הלכך קסברי רבנן דאותו קנין שעבוד שיש לו על חלקו של חבירו קונמות מפקיעין אותו ומש"ה אסור דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כדאיתא בסוף מכילתין ורבי אליעזר בן יעקב פליג עלייהו משום דסבירא ליה דיש ברירה ומש"ה אמרינן דכל שעה ושעה שנכנס לחצר בדנפשיה קא עייל וגוף החצר קנויה לו לגמרי לאותו תשמיש שאינו משתמש בה מקנין שעבוד אלא מקנין הגוף שכל שאני יכול לומר שיש לכל אחד קנין הגוף אין ראוי לומר שיהא קנין שעבוד שאין נקרא קנין שעבוד מה שהוא עומד כן לעולם בעל כרחו של כל אחד מהם ורבנן נמי לא דייני ליה כקנין שעבוד אלא מפני שאי אפשר להם לדונו כקנין הגוף דאין ברירה ובסמוך תראה עוד דעתי בברירה זו ומכאן נראה לי ראיה ברורה דמשכיר יכול לאסור ביתו על השוכר אע"פ שנחלקו בזה הראשונים וכמו שנכתוב לפנינו בסייעתא דשמיא אע"ג דמשכיר מדינא לא מצי לעכובי לאידך אפי' הכי מצי אסר ליה בקונם משום דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ומשכיר נמי בקונם מפקיע מידי שעבוד השוכר אפי' היכא שהקדים השוכר דמי שכירותו למשכיר אע"פ שיש שאין סוברין כן כמו שנכתוב לפנינו בסייעתא דשמיא דהא הכא אין שותף צריך ליתן דמים לחבירו ואפילו הכי מצי אסר ליה אידך לרבנן מטעמא דכתיבנא דהא בהדירו זה את זה בעיא ולא איפשיטא היא בגמרא כן נראה לי ולפנינו נאריך בדין זה בסייעתא דשמיא: ואיכא דמקשו כיון דפלוגתייהו דרבי אליעזר ורבנן ביש ברירה ואין ברירה היא דהכי אוקמא רבינא בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף נא:) היכי פסקינן בגמרא כר' אליעזר בן יעקב דסבירא ליה דיש ברירה והא בפרק משילין (ביצה דף לח.) אסיקנא דכי לית ליה לרבי אושעיא ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ואפסיקא הלכתא כר' אושעיא אלמא בדאורייתא אין ברירה וקשיא הלכתא אהלכתא תירץ ר"ת ז"ל דהכא הלכה כר' אליעזר ולא מטעמיה קאמרינן דאיהו סבר דיש ברירה וויתור אסור במודר הנאה ואנן סבירא לן דאין ברירה אבל ויתור סבירא לן דמותר במודר הנאה הלכך לאו בחצר שאין בה דין חלוקה בלבד איירי אלא אפי' יש בה דין חלוקה נמי שרי ולפי פי' זה אם נדרו הנאה בפירוש אפי' מדריסת הרגל אסורין ליכנס לחצר ורבינו יצחק ז"ל לא נראה לו דבריו דלא מסתברא לדחות כמה סתמות שנסתמו במכילתין כמאן דאמר ויתור אסור במודר הנאה וכולה פירקין דלעיל כוותיה אזיל לפיכך תירץ הוא ז"ל דודאי קי"ל כמאן דאמר אפי' בדאורייתא יש ברירה מהא דשמעתין והא דאפסיקא הלכתא כר' אושעיא בפרק משילין ממאי דאמר דבדרבנן יש ברירה בלחוד הוא דאפסיקא הלכתא משום דאיהי היא עיקר פלוגתייהו התם וראיה לדבר מדתנן בתמורה בפ' כל הפסולין גבי מחיר כלב וכן שני שותפין אחד נטל עשרה טלאים ואחד נטל תשעה טלאים וכלב א' שעם הכלב כולן מותרין שכנגד הכלב כולן אסורין ואקשינן עלה בגמרא ונשקול חד כנגד כלב ולשתרו אינך אלמא אפי' בדאוריי' יש ברירה ולא מחוור דודאי בדאורייתא אין ברירה דהא קי"ל כשמואל דאמר (ב"ק ט.) האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין [זה לזה ביובל] וכדפסק רב נחמן כוותיה בפרק השולח (גיטין מח.) וטעמא דשמואל משום דקסבר אין ברירה וכדאיתא בהדיא בגיטין בריש פרק כל הגט (גיטין דף כה.) וההיא דתמורה לא קשיא דלאו אליבא דהלכתא פריך אלא אליבא דמאן דאמר בדאורייתא יש ברירה ובדרך אי אמרת בשלמא קא נסיב לה ודכוותיה בהש"ס טובא וכי תימא א"כ הדרא קושיא לדוכתה כתב הרב רבינו משה ז"ל בהלכותיו דלא דמיא הך ברירה דהכא לדעלמא דהכא לאו מידי דלא מתברר האידנא ומתברר למחר הוא דנימא אתברירא מילתא למפרע אלא בדהשתא הוא דחצר שאין בה דין חלוקה הוא וכל חד משתמש בכולה וכיון דשותפין נינהו כי האי גוונא הוי תשמישתייהו מהשתא אמרינן כמאן דעייל בדנפשיה הוא ולא משתמש בדחבריה שאם תאסור עליו נמצא זה מוציא אותו מחצירו ואין אדם אוסר נכסי חבירו על בעליהן ובכי האי גוונא אתמר התם בגמרא תדע דהא מיבעיא בעיא לה הכא בהדירו דלמא אפילו רבנן מודו ליה לרבי אליעזר בן יעקב משום דכאונסים דמו ולאו כל כמיניה דאסר נכסי חבירו עליו זה לשונו ז"ל ואינו נוח לי דאם איתא מאי לישנא דאין ברירה ויש ברירה דאמרינן התם בפרק הפרה הרי אין טעמו של רבי אליעזר בן יעקב משום יש ברירה כלל אלא מפני שאתה אומר שמשעה ראשונה כל החצר קנוי לכל אחד מהם לפיכך נראין לי דברים כפשטן דברירה דהכא כברירה דעלמא אלא משום דהך ברירה עדיפא פסקינן הכא כר"א בן יעקב מיהו הכא נמי אנו צריכין לברירה דאיגלי מילתא למפרע כברירה דעלמא משום דליכא למימר אהאי חצר כולה דמר וכולה דמר דאי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר אלא הכי קאמרינן ששותפין הללו בשעה שלקחו החצר על דעת כן לקחוה שבשעה שישתמש בה אחד מהם תהא כולה שלו לתשמיש ולפי שמשעה ראשונה אין אנו יודעין באי זה יום ובאיזו שעה ישתמש בו כל אחד מהם אנו צריכין לברירה לומר שעכשיו שאחד מהם משתמש בה הוברר הדבר למפרע שמשעה ראשונה קנה אותה כולה לשעה זו ובודאי יכול אדם להקנותה חדש אחד לראובן וחדש אחד לשמעון ובזמן כל אחד ואחד קנוי הוא לו לגמרי דהיינו נכסי לך ואחריך לפלוני אלא משום דהכא אין זמן כל אחד ואחד ידוע לא מהני אלא למאן דאית ליה ברירה דאמרינן דאיגלי מילתא דמשעה ראשונה קנו לזמנים הללו וכי תימא וכיון דברירה דהכא כברירה דעלמא דאיגלי השתא מאי דלא הוה ידיע לן בשעת קניה היכי פסקינן כרבי אליעזר בן יעקב כיון דבעלמא סבירא לן דבדאורייתא אין ברירה היינו טעמא משום דברירה דהכא עדיפא מברירה דעלמא דהיינו טעמא דאמרינן בעלמא דאין ברירה לפי שאין ראוי שיחול דבר על הספק ולפיכך האומר לסופר כתוב גט לאשתי ולאיזה מהן שארצה אגרש פסול לגרש בו לפי שיש ספק משעה ראשונה בעיקר הגט לשם מי חל וכן נמי אם בא חכם למזרח ערובי למזרח למערב ערובי למערב לא מהני משום דבשעת קניית העירוב לא היה מתברר כלל איזה מהן יקנה ולפיכך כיון דבכל חד מהנך עירובי איכא למימר שמא לא יקנה כלל אע"פ שלאחר מכן יתברר הדבר אין ברירה וכן נמי גבי האחין שחלקו כיון דמשעה ראשונה איכא לספוקי שמא לא יזכה בחלק זה כלל נמצא שהוא ספק גמור משעה ראשונה וכל כיוצא בזה אין ברירה אבל הכא עקרו של דבר מתברר משעה ראשונה ומיעוטו לאחר מכן לפי שאף משעה ראשונה אין אנו מסופקין שלא יזכה כל אחד מהם בכל גוף חצר זה ואין אנו מסופקים גם כן שמא אפילו ירצה לזכות פלוני לא יזכה בה שהרי משעה ראשונה אנו יודעין שעתיד כל אחד לזכות בכל גוף חצר זה ושיזכה בו כל שעה שירצה הלכך כיון שעקרו של דבר מתברר מתחלתו ומה שהוא מתברר לאחר מכן שלא נתבררה מתחלה אינו אלא מיעוטא דהיינו הזמן שרצה לזכות בגופה של חצר וזכה בה כל כהאי גוונא יש ברירה המיעוט המסופק מתחילתו ומתברר לאחר מכאן מעכב את הרוב שהיה ברור מתחלתו ומש"ה נהי דבעלמא סבירא לן דבדאורייתא אין ברירה פסקינן הכא כר' אליעזר בן יעקב דבכי הא יש ברירה ורבנן פליגי עליה דכיון דמכ"מ אתה צריך לומר שהוברר הדבר עכשיו שבשעה פלונית היתה קנויה לו לגמרי שלא היה מתברר זה מתחלה אפילו בכי האי גוונא אין ברירה ונמצא שאין לכל א' בחלקו של חבירו אלא קנין שעבוד שקונמות מפקיעין אותו כך נראה לי: |
Nedarim 45b:1 | Rashi on Nedarim 45b:1:1 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | מתני' השותפין שנדרו הנאה זה מזה - מפרש בגמ' אי בנדרו אי בהדירו מיירי: |
Nedarim 45b:1 | Rashi on Nedarim 45b:1:2 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | אסורים ליכנס לחצר - בחצר של שניהן דכל חד אסור בדריסת הרגל של חבירו וקא סבר אין ברירה דאימור האי לחלק חבירו עייל והאי לחלק חבירו עייל: |
Nedarim 45b:1 | Rashi on Nedarim 45b:1:3 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | ר"א בן יעקב אומר זה נכנס כו' - דקסבר יש ברירה: |
Nedarim 45b:1 | Tosafot on Nedarim 45b:1:1 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | מתני' השותפין אסורין ליכנס בחצר - דאדריסה קפדי ובפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נז:) מוקמינן ליה כרבי אליזר דאמר דויתור אסור במודר הנאה: |
Nedarim 45b:1 | Tosafot on Nedarim 45b:1:2 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | רבי אליעזר ב''י אמר זה מהלך בתוך שלו - דסבר דיש ברירה והאי בדידיה קמהלך והאי בדידיה קמהלך והכי מפרש בפרק שור שנגח את הפרה ומיהו ודאי אסור ליה לשטוח פירות בכל החצר אבל להלך בכולו מותר דאמר בכל דוכתא דקמהלך היינו חלקו: |
Nedarim 45b:1 | Rashba on Nedarim 45b:1 | commentary | Nedarim | Rashba on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס בחצר. פירוש דויתור אסור במודר הנאה, ורבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס בתוך שלו וזה נכנס בתוך שלו דסבירא ליה דיש ברירה, כדאמר רבינא בבבא קמא פרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא נא, ב) גבי בור של שותפין בחצר שאין בה דין חלוקה וכדאיתא בגמרא, ושניהם אסורין מלהעמיד ריחיים ותנור ולגדל תרנגולים בחצר, משום דשותפין בכי האי גוונא יכולין לעכב זה על זה, כדאמרינן בפרק חזקת הבתים [בבא בתרא נז, ב] גבי אלו דברים שיש להם חזקה, אמר רבי יוחנן בכל שותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכביסה. וכיון שהן יכולין לעכב אף על פי שאין שותפין מקפידין זה על זה בהעמדה כדאיתא התם, מכל מקום כל שאינן מקפידין ויתור בדבר שיכול לעכב אפילו על שותפו הוא, או אפילו בחצר שאין בה דין חלוקה, לאו כל כך לייחד לו מקום לתשמישיה ולמעט על חבריה, וכיון שכן ויתור אסור כי האי גונא, אפילו למאן דאית לה ברירה. |
Nedarim 45b:1 | Shita Mekubetzet on Nedarim 45b:2 | commentary | Nedarim | Shita Mekubetzet on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | רבי אליעזר בן יעקב אומר מותרין ליכנס דאמרינן כיון דיוצא ונכנס אינו נראה כמשתמש לתוך של חברו אלא זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ולא לתוך של חבירו ושניהם אסורין להעמיד רחים וכו'. לדברי הכל דכיון דקבע להן מקום ודאי נראה כמשתמש לתוך של חבירו. פירוש. |
Nedarim 45b:1 | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 226:1 | ein mishpat / ner mitsvah | Nedarim | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah | Talmud | Halakhah | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | שותפים שהדירו זה את זה. ובו ג' סעיפים: שנים שהם שותפים בחצר ונדרו הנאה זה מזה אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו וכ"ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו (ד"ע ומשמעות ר' ירוחם) ואם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרין ליכנס בו בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו ודוקא כשאותו מן השוק שהוא מודר נכנס לצורך השותף בין שהוא צריך לשותף בין שהשותף צריך לו אבל ליכנס בו שלא לצורך השותף אסור: הגה וכן הדין בשנים שהיה להם יחד מקום בבית הכנסת ואמר אחד לחבירו חלקי יהא לך הקדש דמאחר דקאמר לך הקדש ודאי כוונתו לאסרו עליו אבל אם אמר יהא הקדש ולא אמר לך לא כוון אלא שיהיה הקדש לעניים ומותר חבירו ליהנות ולישב עליה (ב"י סימן רכ"א בשם תשו' רשב"א) והוא הדין בכל כיוצא בזה וכן אם היו שותפין בדבר המטלטל אם יש בו דין חלוקה אסורין בו ואם אין בו דין חלוקה מותרין בו (טח"מ סימן ק"פ) : |
Nedarim 45b:1 | Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 180:1 | ein mishpat / ner mitsvah | Nedarim | Shulchan Arukh, Choshen Mishpat | Talmud | Halakhah | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | שותפים בחצר שנדרו הנאה זה מזה נתבאר דינו בטור יורה דעה סי' רכ"ו: |
Nedarim 45b:1 | Steinsaltz on Nedarim 45b:1 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | א משנה השותפין שנדרו הנאה זה מזה — אסורין ליכנס לחצר המשותפת לשניהם, שהרי כל אחד יש לו חלק בה והאחר אסור ליהנות מחלקו. ר' אליעזר בן יעקב אומר: שניהם מותרים, כי אפשר לומר שכיון שלכל אחד יש חלק בחצר, הרי זה נכנס לתוך חלקו שלו, וזה נכנס לתוך שלו. |
Nedarim 45b:1 | Rashba on Beitzah 38a:1 | null | Nedarim | Rashba on Beitzah | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | דרש מר זוטרא הלכה כרבי אושעיא. יש מי שאומר דהלכה כמותו דבדרבנן [יש] ברירה ובדאורייתא אין ברירה, אבל ר' יצחק הזקן ז"ל אומר דכאן פסק הלכה כמותו בדרבנן אבל מכל מקום לאו דבדרבנן בלבד אומרים דיש ברירה אלא אפילו בדאורייתא כן, משום דקשיא להו דהא קיימא לן דמשנת ר' אליעזר [בן יעקב] קב ונקי ואיהו אית ליה ברירה בנדרים פרק השותפין (נדרים מה, ב) בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דאמרינן התם דבחצר שאין בה דין חלוקה מותרין ליכנס ויהבינן טעמא משום דבחצר שאין בה דין חלוקה יש ברירה ואיסור הנדר דאורייתא הוא, וליתא דהתם לאו ברירה כשאר ברירות דעלמא היא אלא משעת השיתוף על דעת כן היה השתוף, וכבר כתבתיה שם בנדרים פרק השותפין בס"ד (מו, ב בד"ה מחלוקת). |
Nedarim 45b:1 | Rosh on Bava Batra 7:2:1 | null | Nedarim | Rosh on Bava Batra | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | תניא רבי יוסי אומר האחים שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן מ"ט אמר רב אשי בההיא הנאה דקצייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי. איתמר שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין אמר ליה רבא לרב נחמן לרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי ואזול בי תרי מינייהו ופלגי ה"נ דבטלה מחלוקת א"ל הכי השתא התם נחית אדעתא דבי תלתא מעיקרא הכא לא נחית אדעתא דבי תלתא מעיקרא. שמעינן מהא דתרי אחי או תרי שותפי דאזיל חד מינייהו ואיצטריך אידך למנתיה דידיה דפלגינן ביניהם ויהבינן ליה מנתיה ולא נטרינן עד דאתי היאך וה"נ אמר רבה ב"ר הונא בי רב ספרא דפלג בלא דעתיה דאיסור בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לא:) ומהנהו תרי כותאי דפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סט.) ומהכא שמעינן דאין חילוק בין מקרקע למטלטלי ואי תקשה לך מהא דאמר בכתובות פרק אלמנה ניזונית דף ק. יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס ובוררין להן חלק יפה וקאמר התם דאי לאו מה כח ב"ד יפה ה"א אע"ג דלא טעו הגדילו יכולין למחות ברוחות אע"ג דפלוג בגורל דאף בגורל שייך למימר ברירה שיברר האפוטרופוס שיהא חלקו של כל אחד ביחד וא"כ הכא דלא שייך מה כח ב"ד יפה למה לא יוכל למחות ברוחות כשחלקו בלא דעתו וי"ל דשאני התם דכל היתומים קטנים ואין שום אחד מהן תובע לחלוק אבל אם היה אחד מהן גדול ותובע לחלוק בלא כח ב"ד חולקין כי הכא. וה"ר יונה ז"ל כתב דכי אמר התם הגדילו יכולין למחות ברוחות מן הדין אי לאו משום כח ב"ד יפה מיירי שבא כל אחד לעלות הרוח שנוטל אחיו ואומר שאותו הרוח שוה לו יותר ויוסיף בדמיו הלכך דין הוא שתבטל החלוקה שאילו מתחלה קודם חלוקה ירצה אחד מן האחין לעלות אחד מן החלקים בדמים ואין האחין חפצים להוסיף דמים ולעלות על שאר חלקים שומעין לזה שבא לעלות ואין מפילין גורל על אותו החלק עם שאר החלקים לבטל העילוי אבל אם יאמר אחד מן היתומים אחר שהגדילו אני רוצה שנפיל גורל שמא יעלה חלק פלוני לחלקו פשיטא דאין שומעין לו והיינו דפשיטא ליה הכא שאם חלקו השנים שלא בפני השלישי שלא בטלה מחלוקת ואין השלישי יכול לומר שיחזרו ויטילו גורל בפניו דכיון שנעשית החלוקה בשומת ב"ד ובגורל מאי נפקא מינה בפניו או שלא בפניו אבל אם בא השלישי ואמר הריני מוסיף דמים על חלק פלוני שהרי אם הייתי שם בשעת חלוקה הייתי יכול לטעון כך ולברור אחד מן החלקים ע"י עילוי בלא גורל שומעין לו וכן כתבתי לעיל פ"א סימן מו בשם הראב"ד ז"ל: איתמר האחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן. ובפ"ק דבבא קמא סימן ו' כתבתי היאך היה יכול לגבות חלקו של אחד מהן כי מן הדין היה לו לגבות מכל אחד כפי חלקו. רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו יורשין הוו ושמואל אמר ויתר קסבר לקוחות הוו וכלקוחות שלא באחריות דמו ורב אסי מספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות הוו הלכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות אמר רב פפא הלכתא בכל הני שמעתא מקמצין אמימר אמר בטלה מחלוקת והלכה בטלה מחלוקת. פרשב"ם מהכא שמעינן דאחין שחלקו כיורשין הוו ולא כלקוחות וכן היה ר"ת רגיל לפסוק דיש ברירה מדפסקינן הכא הלכה כרב דאמר יורשין הוו ועוד דבנדרים פרק השותפין (נדרים דף מה:) קאמר ר"א בן יעקב השותפין שנדרו הנאה זה מזה מותרין ליכנס לחצר ופסקינן התם הלכה כראב"י וטעמא דר"א בן יעקב משום דיש ברירה כדאמר בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף נא:) ועוד ראיה מתמורה פרק כל האסורים (תמורה דף ל.) השותפין שחלקו אחד נטל עשרה טלאים ואחד נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורין שעם הכלב מותרין ופריך עלה סתמא דגמרא וניפוק חדא להדי כלבא ואינך כולהו לישתרו וההיא פירכא ליתא אלא למאן דאית ליה ברירה כדמוכח פרק בתרא דבכורות דף נז. והא דפליגי בפ"ב די"ט דף לח. רבי יוחנן ור' הושעיא דסבר ר' יוחנן דאף בדרבנן אין ברירה ורבי הושעיא סבר דבדרבנן יש ברירה בדאורייתא אין ברירה ופסיק מר זוטרא הלכה כרבי הושעיא לאו משום דהלכה כמותו בהא דאמר דבדאורייתא אין ברירה אלא בדאורייתא נמי יש ברירה אלא במאי דפליג ארבי יוחנן פסק כוותיה דבדרבנן יש ברירה. ושוב חזר בו ר"ת ופסק דבדאורייתא אין ברירה מההיא די"ט דמשמע דפסק לגמרי כר' הושעיא ומדאמר רבא א"ר נחמן בתחלת האיש מקדש דף מב: האחין לקוחות הן וקי"ל דהלכתא כרב נחמן בדיני ופסקינן נמי לעיל בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סה.) דאין להן דרך זה על זה משום דמוכר בעין יפה מוכר אלמא דלקוחות הן והא דפסקינן הכא דבטלה מחלוקת לאו משום דיורשין הוו אלא משום דלהך מלתא כיורשים הוו דמשוינן להו כלקוחות באחריות שאם יטרפו ממנו שיחזור ויחלוק ומצינו למימר שיסלקנו בדמים. והאי דקאמר בטלה מחלוקת משום שרוצה לכלול בפסק אחד ב' אחין שבא להן אח ממדינת הים ואחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן. והא דפסיק בנדרים הלכה כר"א בן יעקב היינו כוותיה ולא מטעמיה דאיהו סבר מטעם ברירה כדמוכח בשור שנגח את הפרה וכן הלשון מוכיח דזה נכנס לתוך שלו ורב הונא פסיק כוותיה משום דחשיב ליה ויתור כדאיתא לעיל בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נז:) ואע"ג דמשנת ראב"י קב ונקי היכא דמוכח גמרא דלא. כוותיה לא סמכינן אהא והא דפריך סתמא דגמ' וניפוק חד מינייהו להדי כלבא ואינך לישתרו אין הוכחה מזה דהכי אשכחן בפרק שני דכתובות דף טז. דפריך סתמא דגמרא לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים בתולות נישאות אע"ג דקי"ל כשמואל דאמר לעיל (בבא בתרא דף צב.) אין הולכין בממון אחר הרוב: |
Nedarim 45b:1 | Rosh on Nedarim 4:1:1 | null | Nedarim | Rosh on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | אין בין המודר הנייה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלי' שאין עושין בהן אוכל נפש המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ורחים ותנור אבל משאילו חלוק וטלית ונזמים וטבעות וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בו אסור: גמ' אלא דריסת הרגל מאן תנא אמר רב אדא בר אהבה ר"א היא דתניא ר"א אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה ואסור בכלים אע"פ שאין משכירין כיוצא בהן וכיון דסתם לן תנא כר"א הלכתא כוותיה דקיימא לן הלכה כסתם משנה ועוד דסוגיא דלקמן בשותפין שנדרו כוותיה והאי דריסת הרגל דמתניתין אומר ר"ת דמיירי אף בבקעה בימות החמה דלא קפדי אינשי משום דקשיא ליה דהכא משמע דלרבנן לא קפדי אינשי אדריסת הרגל ולקמן (נדרים דף מה:) תנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ואף ר"א לא שרי אלא מטעם ברירה דכל אחד נכנס בשלו אבל לחצר של אחר אסור לכולי עלמא ותירץ דהכא איירי בבקעה בימות החמה וא"ת ולוקמא בחצר או בבקעה בימות הגשמים ואפי' כרבנן וי"ל דא"כ אף במודר ממנו מאכל אסור משום דכיוצא בו משכירין והאי דמיבעיא לן לקמן בסוס לרכוב עליו מיירי בשאין משכירין כיוצא בו כגון אוהבים שמשאילין בהמתן זה לזה בחנם וכן טבעת לראות בו על כרחין מיירי דאין משכירין כיוצא בו דאי משכירין כיוצא בו אפילו בלא לראות תנן במתניתין דאסורים: לא ישאילנו נפה וכו' והא מן מאכל נדר ומסיק רבה באומר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אמר רב פפא שק להביא לו בו פירות וחמור להביא עליו פירות ואפילו צנא בעלמא הנאה המביאה לידי מאכל הוא בעי רב פפא סוס לרכוב עליו וטבעת לראות בה מהו מיפסק ומיזל בארעיה מהו כולהו לילך לבית המשתה מיבעיא ולא איפשיטא: ירושלמי ה"א הניית מאכל מהו תני אבל משאילו קרדום סברת מימר בקרדום של ביקוע תיפתר בקרדום של ניכוש ולית שמיע מינה כלום: |
Nedarim 45b:1 | Rashash on Nedarim 45b:1 | commentary | Nedarim | Rashash on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | ר"ן ד"ה ואיכא דמקשו. דהא קיי"ל כשמואל כו'. נראה למחוק תיבות ומחזירין זל"ז ביובל. או דצ"ל כר' יוחנן וכן בסמוך. ועי' לקמן (מו ב) בד"ה אבל יש בה דין חלוקה: |
Nedarim 45b:1 | Rif Nedarim 14b:3 | commentary | Nedarim | Rif Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | (דף מה ע"ב)) השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ר' אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ((דף מו ע"א) ושניהם אסורים להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין היה אחד מהם מודר הנאה מחברו לא יכנס לחצר ר' אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך וכופין הנודר למכור חלקו היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהן לא יכנס לחצר ר' אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לתוך של חברך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך: |
Nedarim 45b:1 | Piskei Tosafot on Nedarim 72:1 | commentary | Nedarim | Piskei Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | אין רשאין לחלק בית הכנסת. טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו לתנא קמא. פי' ר"ח משנת ראב"י קב ונקי. ק"ב פעמים הלכתא כמותו. ויתור מותר. במודר הנאה אין ברירה. ד"ה השותפין: דף מה |
Nedarim 45b:1 | Ritva on Nedarim 45b:2 | commentary | Nedarim | Ritva on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. פי' כל אחד לתוך שלו הוא נכנס (ה) והדין זכותו הוא משתמש בכולה ואינו חשוב משתמש בשל חבירו כלל ואינו נהנה משלו ואוקימנא בחצר שאין בה דין חלוקה: |
Nedarim 45b:1 | Ritva on Nedarim 45b:1 | commentary | Nedarim | Ritva on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: Partners who vowed not to derive benefit from one another are prohibited from entering into a courtyard that they jointly own, since each one has a portion in it and benefits from the share owned by the other, thereby leading to a violation of the vow. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: It is permitted for both to use the courtyard, as it can be said that since each has a portion in the courtyard; this one enters into his own portion and that one enters into his own portion. | השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר. פי' בחצר המשותפת בין שניהם דכיון שאין חלקו של אחד מהם ידוע כיון שנכנס שם הוי כנכנס לרשות חבירו ואפשר דסתם מתני' כר"א דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה ולדידיה מודר הנאה סתם אסור בדריסת הרגל כדכתיבנא בריש (פרקין) [פ"ד] לעיל א"נ דמתני' ד"ה היא ומאי אסורין ליכנס בחצר דקאמר ליכנס ולהשתמש אבל כניסה לחצר מותרת אליבא דרבנן מיהו אנן כר' אליעזר קי"ל דסתם לן תנא כוותיה בפרקין דלעיל [דף לב:] כדכתיבנא התם ואתיא מתני' כפשטה דאסורין ליכנס ממש ואע"ג דלית הלכתא כרבנן בהא אלא כראב"י כדאיתא בגמרא נ"מ לחצר שיש בה דין חלוקה דמודה ר"א לרבנן דאסורין ליכנס לחצר דאפילו בדריסת הרגל אסור: |
Nedarim 46a:1 | Ran on Nedarim 46a:1:1 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | And all agree that they are both prohibited from setting up a mill or an oven in the jointly owned courtyard, or to raise chickens in it. | ושניהם אסורין להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין - דאע''ג דאמרי' בפרק חזקת הבתים דשותפין אהעמדה כדי לא קפדי מ''מ אי קפדי יכולין לעכב זה על זה ואע''פ שדרכן לותר ויתור אסור במודר הנאה: |
Nedarim 46a:1 | Rashi on Nedarim 46a:1:1 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | And all agree that they are both prohibited from setting up a mill or an oven in the jointly owned courtyard, or to raise chickens in it. | ושניהם אסורין מלהעמיד ריחים ותנור - לקבוע ריחים ולגדל תרנגולים באותה חצר: |
Nedarim 46a:1 | Tosafot on Nedarim 46a:1:1 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | And all agree that they are both prohibited from setting up a mill or an oven in the jointly owned courtyard, or to raise chickens in it. | ושניהן אסורין להעמיד שם ריחים ותנור ולהעמיד שם תרנגולין - דבכל הכי יכולין למחות זה על זה בלא נדר כדאמר בפרק חזקת הבתים (ב''ב נז:) הלכך אסור לעשות עתה בחצר כשנדר דאם כן מהני ליה חבירו על שלא עיכב דדוקא דריסת הרגל אינו יכול לעכב כל כמה דלא חלקו וי''מ דכשהעמיד ריחים באים רוב עם לשם וממלא חלקו וחלק חבירו וכן לגדל תרנגולין דמתפשטין בכל החצר: |
Nedarim 46a:1 | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 226:2 | ein mishpat / ner mitsvah | Nedarim | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah | Talmud | Halakhah | And all agree that they are both prohibited from setting up a mill or an oven in the jointly owned courtyard, or to raise chickens in it. | כשהדירו שניהם זה את זה אסורין להעמיד בו תנור וכירים וריחים ותרנגולים היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו הוא אסור בהעמדת תנור וכירים וריחים ותרנגולים ואסור ליכנס בו אם יש בו דין חלוקה וחבירו מותר בכל והיו כופין את הנודר למכור חלקו אם נאסר בלשון חצרי שמותר בו לאחר שימכר: |
Nedarim 46a:1 | Tosafot Rid on Nedarim 46a:1 | commentary | Nedarim | Tosafot Rid on Nedarim | Talmud | Talmud | And all agree that they are both prohibited from setting up a mill or an oven in the jointly owned courtyard, or to raise chickens in it. | ושניהן אסורין להעמיד ריחיים ותנור ולגדל תרנגולת פי' דוקא דריסת הרגל שהיא ארעי שרי ר' אליעזר אבל אלה שהן תשמישן קבועין לא שרי דכולי האי לא סמכי' אברירה: |
Nedarim 46a:1 | Tosafot Rid on Nedarim 46a:2 | commentary | Nedarim | Tosafot Rid on Nedarim | Talmud | Talmud | And all agree that they are both prohibited from setting up a mill or an oven in the jointly owned courtyard, or to raise chickens in it. | אא"ב דנדר הוא היינו דכופין כו' פי' ואין לפרש מתני' הכי כופין את הנודר שלא יהנה חברו מנכסי' דהיינו המדיר למכור חלקו שהוא גורם איסור על חברו מפני שהוא אומר אני איני אסור ליכנס למה אמכור חלקי ואין כופין אלא נמי שהוא אסור ליכנס שאל יבוא לידי אסור ואי בדאדרי' חברי' מינס אניס ואמאי כפינן לי' אלא בע"כ בעל כרחך בנדר איהו: |
Nedarim 46a:1 | Steinsaltz on Nedarim 46a:1 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | And all agree that they are both prohibited from setting up a mill or an oven in the jointly owned courtyard, or to raise chickens in it. | ו מכל מקום, לדעת כולם, שניהם אסורים להעמיד ריחים ותנור בחצר המשותפת ולגדל בה תרנגולים. |
Nedarim 46a:1 | Ritva on Nedarim 46a:1 | commentary | Nedarim | Ritva on Nedarim | Talmud | Talmud | And all agree that they are both prohibited from setting up a mill or an oven in the jointly owned courtyard, or to raise chickens in it. | ושניהם אסורין להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולים בחצר. פי' אע"ג דאהעמדה כדי לא קפדי אינשי כדאיתא בפרק חזקת הבתים [דף נז:] מ"מ כיון שיכול הוא לעכב חבירו שלא להעמיד בחצר (ו) דגים אלו כשזה עושה כן אינו מדין זכותו אלא כשעושה ברשות חברו ונמצא נהנה ממנו. ומש"ה מודה ראב"י (ז) דהא: |
Nedarim 46a:2 | Ran on Nedarim 46a:2:1 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | If only one of the partners was prohibited by a vow from deriving benefit from the other, he may not enter the courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to the partner: I am entering into my own portion and I am not entering into your portion. And the court forces the one who took such a vow to sell his portion so that he does not cause the other to transgress. | היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו וכו' - הך בבא לא אצטריכא לא לרבנן ולא לר''א בן יעקב דבין למר ובין למר מה לי נדרו שניהם מה לי נדר אחד מהם אלא משום סיפא נקטה דקתני וכופין הנודר למכור את חלקו דדוקא כשנדר אחד מהם משום דכיון דאיהו אסור וחבריה מותר חיישינן שמא יתקנא בחברו וישתמש בה אף הוא ולפיכך כדי שלא יכשל כופין אותו למכור אבל כשנדרו הנאה זה מזה דשניהם אסורין לא חיישינן דכל חד וחד מזדהר באסוריה וכן באוסר נכסיו על עצמו מהך טעמא גופא אין כופין אותו למכור דדוקא בשותפין שנדר אחד מהם הוא שכופין ואפילו לרבי אליעזר בן יעקב נמי דשרי ליכנס לחצר כופין אותו למכור דלדידיה נמי איכא למיחש שמתוך שרואה את חברו מעמיד ריחים ותנור והוא אינו רשאי יתקנא בו ויבא לעשות כן וכ''ת בשלמא לרבנן דאסרי ליה אפילו בדריסת הרגל איכא טעמא דשמא יתקנא לפי שהוא אסור בדריסת הרגל וחבירו מותר ואין בידו למחות אבל לרבי אליעזר בן יעקב מאי איכפת ליה בדריסת הרגל איהו נמי שרי ואי מקנא בחבריה בהעמדת ריחים ליעכב עליה דהא כי האי גוונא שותפין יכולין לעכב איכא למימר דכיון דהשותפין כי האי גוונא לא קפדי זילא ביה מילתא לעכובי דהא הך סיפא בנדרו זה מזה אוקימנא לה בגמרא וכיון שחבירו לא גרם לו איסור אלא הוא עצמו גרם שנדר למה יעכב חבירו מדבר שאין השותפין מקפידין בו הילכך לעכובי כסיפא ליה מילתא ומתוך שחבירו מעמיד ריחים יתקנא בו לומר אעשה כן גם אני: |
Nedarim 46a:2 | Rashi on Nedarim 46a:2:1 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | If only one of the partners was prohibited by a vow from deriving benefit from the other, he may not enter the courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to the partner: I am entering into my own portion and I am not entering into your portion. And the court forces the one who took such a vow to sell his portion so that he does not cause the other to transgress. | הכי גרסינן היה אחד מהם מודר הנאה על חבירו כופין את הנודר - שהדיר את חבירו למכור את חלקו אתאן לרבנן דאמרי אסורים ליכנס לחצר: |
Nedarim 46a:2 | Tosafot on Nedarim 46a:2:1 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | If only one of the partners was prohibited by a vow from deriving benefit from the other, he may not enter the courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to the partner: I am entering into my own portion and I am not entering into your portion. And the court forces the one who took such a vow to sell his portion so that he does not cause the other to transgress. | היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו - משום דבעי למתני כופין כו' דלא שייך למתני בשניהם מודרין וכופין הנודר למכור חלקו דחיישינן פן יעבור אבל רישא דשניהם מודרין אין כופין משום דמנכר אבל הכא דאין אסור אלא האחד והשני מותר דחיישינן שמא יכנס המודר כשיראה חבירו נכנס ולכך כופין למודר ותנא שמא יכנס קתני לה ולרבי אליעזר כיון דשניהם מותרין למה כופין: |
Nedarim 46a:2 | Shita Mekubetzet on Nedarim 46a:2 | commentary | Nedarim | Shita Mekubetzet on Nedarim | Talmud | Talmud | If only one of the partners was prohibited by a vow from deriving benefit from the other, he may not enter the courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to the partner: I am entering into my own portion and I am not entering into your portion. And the court forces the one who took such a vow to sell his portion so that he does not cause the other to transgress. | היה אחד מהם מודר וכו'. לא זו אף זו קתני לא מיבעיא כששניהם מודרים דיש להחמיר בעברה שניהם אסורין אלא אפילו בחד נמי אסור. ויש מפרשים דמשום סיפא נקטה דכופין הנודר למכור חלקו אם רצה חבירו לקנות והאסור ראוי לכפות יותר מפני שיש לו ליזהר שלא יבא לידי הנאה שפעמים יהיה שוגג. ובגמרא מוקי לה בחצר שאין בה דין חלוקה. אמנם בשניהם אסורין לעיל לא שייך טעם זה ולכן אין כופין דהי מיניהו נכוף ומכל מקום צריך הוא למכור בפחות כדאמרינן לעיל בפרק אין בין. הרא"ם ז"ל. |
Nedarim 46a:2 | Shita Mekubetzet on Nedarim 46a:3 | commentary | Nedarim | Shita Mekubetzet on Nedarim | Talmud | Talmud | If only one of the partners was prohibited by a vow from deriving benefit from the other, he may not enter the courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to the partner: I am entering into my own portion and I am not entering into your portion. And the court forces the one who took such a vow to sell his portion so that he does not cause the other to transgress. | וכופין את הנודר שימכור את חלקו. רבנן קתני לה דאמרי אסור ליכנס הילכך כופין אותו למכור את חלקו כדי שלא יבא לידי מכשול. או יתכן לומר דאפילו רבי אליעזר מודה בהא גזירה שמא יכנס לתוך ארבע אמות של פתח חבירו ולא יתן את דעתו מאחר שהוא מותר לילך בחצר אליבא דרבי אליעזר. הרי"ץ ז"ל. |
Nedarim 46a:2 | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 226:1 | ein mishpat / ner mitsvah | Nedarim | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah | Talmud | Halakhah | If only one of the partners was prohibited by a vow from deriving benefit from the other, he may not enter the courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to the partner: I am entering into my own portion and I am not entering into your portion. And the court forces the one who took such a vow to sell his portion so that he does not cause the other to transgress. | שותפים שהדירו זה את זה. ובו ג' סעיפים: שנים שהם שותפים בחצר ונדרו הנאה זה מזה אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו וכ"ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו (ד"ע ומשמעות ר' ירוחם) ואם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרין ליכנס בו בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו ודוקא כשאותו מן השוק שהוא מודר נכנס לצורך השותף בין שהוא צריך לשותף בין שהשותף צריך לו אבל ליכנס בו שלא לצורך השותף אסור: הגה וכן הדין בשנים שהיה להם יחד מקום בבית הכנסת ואמר אחד לחבירו חלקי יהא לך הקדש דמאחר דקאמר לך הקדש ודאי כוונתו לאסרו עליו אבל אם אמר יהא הקדש ולא אמר לך לא כוון אלא שיהיה הקדש לעניים ומותר חבירו ליהנות ולישב עליה (ב"י סימן רכ"א בשם תשו' רשב"א) והוא הדין בכל כיוצא בזה וכן אם היו שותפין בדבר המטלטל אם יש בו דין חלוקה אסורין בו ואם אין בו דין חלוקה מותרין בו (טח"מ סימן ק"פ) : |
Nedarim 46a:2 | Steinsaltz on Nedarim 46a:2 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | If only one of the partners was prohibited by a vow from deriving benefit from the other, he may not enter the courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to the partner: I am entering into my own portion and I am not entering into your portion. And the court forces the one who took such a vow to sell his portion so that he does not cause the other to transgress. | היה רק אחד מהם מודר הנאה מחבירו — לא יכנס לחצר, שהרי החצר היא גם של חבירו. ר' אליעזר בן יעקב אומר: יכול הוא לומר לו: לתוך שלי אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך. ו מכל מקום כופין את הנודר למכור את חלקו, כדי שלא יביא את חבירו לידי איסור. |
Nedarim 46a:2 | Sefer Mitzvot Gadol, Negative Commandments 242:1 | null | Nedarim | Sefer Mitzvot Gadol, Negative Commandments | Talmud | Halakhah | If only one of the partners was prohibited by a vow from deriving benefit from the other, he may not enter the courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to the partner: I am entering into my own portion and I am not entering into your portion. And the court forces the one who took such a vow to sell his portion so that he does not cause the other to transgress. | איש (א) כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו [בשבועות דף כ"ב משמעות כל הסוגיא] לפיכך אם אמר פרי זה אסור עלי אפי' ענב אחד ואפי' פרי קטן ממנו ואכלו לוקה מה"ת ואפי' אכל ממנו כל שהוא שאין לנדרים שיעור שכל הנודר מן הדבר הרי הוא כמפרש כל שהו, אבל אם אמר אכילה מפרי פלוני אסורה עלי אינו לוקה עד שיהא בו כזית, ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועות ביטוי, [בנדרים דף י"ז] ששבועות ביטוי אין שבועה חלה על שבועה ובנדרים יחל נדר על נדר, המתפיס בשבועה פטור כדאיתא בשבועות [דף כ'] ובנדרים חייב כדאיתא בנזיר [דף כ'] אין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות כדאיתא בשבועות [דף כ"ה וכ"ז] ובנדרים [דף ט"ז] ונדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, [בשבועות דף כ"ה ובנדרים דף ט"ו וי"ז] שבועת ביטוי חלה על דבר שיש בו ממש על דבר שאין בו ממש ונדרים אינן חלים אלא על דבר שיש בו ממש כיצד יחול נדר על נדר האומר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו הרי עלי נדר אם אוכלנה הרי עלי קרבן אם אוכלנה ואכלה חייב על כל אחת ואחת כדאיתא בנדרים [דף י"ז] וכן כל כיוצא בזה, כיצד המתפיס בנדרים חייב [בפ' מי שאמר תניין דף כ'] שמע חבירו שנדר ואמר ואני כמוך בתוך כדי דיבור הר"ז אסור במה שנאסר בו חבירו, שמע השלישי את זה שאמר ואני ואמר ואני אפי' היו מאה וכל אחד מהן אמר ואני כמוך בתוך כדי דיבורו של חבירו הרי כלן אסורין, וכן האומר הבשר הזה אסור עלי וחזר ואמר אפי' אמר כמה ימים והפת זו כבשר הזה הרי הפת נתפסת ונאסרת חזר ואמר ודבש זה כפת זו ויין זה כדבש הזה אפי' היו מאה בעניין זה כולן אסורי', הרי שמת אביו או רבו ונדר שיצו' אותו היום וצם ולאחר כמה שנים אמר הרי יום זה עלי כיום שמת בו אביו או רבו הר"ז אסור לאכול בו ביום כלום שהרי התפיס יום זה ואסרו כיום האסור לו וכן כל כיוצא בזה, ודורשו שמואל בשבועות [דף כ' ושם כל הסו'] מכי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור, עוד שם [בדף כ"ה וכל הסו' בתו' שם בד"ה מה] בנדרים [דף ט"ז] מפרש שחלין הנדרים על דבר מצוה כדבר הרשות כגון האומר הרי מצה בלילי פסח אסור' עלי או ישיבת סוכה בחג אסורה עלי או תפילין אסורין כנטילה עלי הרי אלו אסורין עליו, ואם אכל או ישב או נטל לוקה וכן כל כיוצא בזה, ואין צ"ל במי שאמר הרי עלי קרבן אם אוכל מצה בלילי הפסח שחייב בקרבן, ומפני מה נדרים חלים על דבר מצוה והשבועה אינה חלה על דכר מצוה מפני שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו, והנודר אוסר דבר הנדור על עצמו, נמצא הנשבע לבטל את המצוה אוסר את עצמו בה וכבר עצמו מושבע עליה מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, אבל האוסר דבר זה בנדר אותו הדבר הוא שנאסר ואותו הדבר אינו מושבע ועומד מהר סיני' ומוכיח בנדרים [דף ט"ז] שאם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה שדומה לנדר שחל בעניין זה, מדכתיב לה' גם בשבועה כמו כן יחול שנא' לה' או השבע שבועה אבל שבועה שלא אשב בסוכה אין זה חל, וכן פי' [שם ובפ' ג' דשבועות דף כ"ה] חומר בנדרים מבשבועות שהנדר בכל אותו עניין שחל על דבר הרשות חל על דבר המצוה כגון שאמר ישיבת סוכה קונם עלי אבל אם אמר קונם שלא אשב בסוכה אינו חל אפי' בסוכת הרשות [בתו' דלעיל מבואר] אבל בשבועה יש עניין שחל על דבר הרשות ואינו חל על דבר מצוה כגון שבועה שלא אשב בסוכה, כשאתה מתבונן בפסוקים תמצא שהדברים מראין כן כמו שקיבלו חכמים מפי השמועה שהרי הוא אומר בשבועת בטוי להרע או להיטיב שמשמעו בדבר הרשות שיאכל וישתה היום או שיצום היום וכיוצא בהן ובנדרים הוא אומר ככל היוצא מפיו יעשה ולא חלק בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות, [כך משמע שם בפ' ר"א דף כ"ו] הנודר שיצום בשבת או בי"ט חייב לצום שהנדרים חלים על דבר מצוה, וכן הנודר שיצום שני וחמישי כל ימיו ופגע בהן ימים טובים חייב לצום, פגע בה חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני שהימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מד"ס הרי הן צריכין חיזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים כדאיתא בתענית [דף י"ט] וכן מחלק בר"ה [דף י"ב] בין חנוכה ופורים לשאר ימ"ט מטעם זה ואומר שם שבטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים פי' מגילת תענית היא מגילה שכתוב בה אילין יומיא דלא להתענאה בהון, כיצד אין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש האומר דבורי עליך קרבן אינו אסור לדבר עמו שהדיבור אין בו ממש וכן אם אומר לו דיבורי אסור עליך ואין זה כאומר פירותי עליך קרבן או פירותי אסורין עליך שהן אסורין עליו [בכולהו גריס רבי' נסים שאני בלא יו"ד עי' בפירושו פ"ב דנדרים במשנה] לפיכך האומר לחברו קרבן שאני מדבר עמד או שאני מהלך עמך או שאמר קרבן שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך אין הנדרים חלין בכל אלו מפני שאין בהן ממש כדאיתא בנדרים [דף ט"ו וט"ז] והא דתניא בשבועות [דף כ' ע"ש בתו' בד"ה שלא] איזהו איסור נדר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר, דקדק בלשונו, אבל האומר יאסר פי לדיבורו וידי למעשיה ורגלי להילוכן ועיני לשינתן הרי הנדר חל עליהם לפיכך האומר לחברו קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך ה"ז אסור כדאיתא בנדרים [דף י"ג] הנודר בדברים שאין בהם ממש ואסרן אע"פ שאין הנדר חל עליהן אין מורין לו להקל הואיל ובדעתו שהנדר חל עליהם ומתירין לו נדרו אע"פ שלא נאסר שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, וגם הרב, אלחנן כתב בפ' ואלו מותרים צריך להחמיר לאדם שנדר קונם שאני ישן קונם שאני מדבר משום דרבינא לכל הפחות אשכחן דאית ליה בל יחל מדרבנן בדבר שאין בו ממש [בנדרים דף ט"ו] מסקינן בנדרים [דף כ"א] שנדרי אונסים ונדרי שגגות ונדרי הבאי הרי אלו מותרין, כדרך שבארנו בשבועות [לעיל ל"ת רמ"א] הרי שהדירוהו האונסין או המוכסין ואמרו לו נדור לנו שהבשר אסור עליך אם יש עמך דבר שחייב במכס ונדר ואמר הרי הפת והבשר והיין אסורין עלי ה"ז מותר בכל אע"פ שהוסיף על מה שבקשו ממנו [שם דף כ"ח כל הסו'] וכל הנדרים האלו צריך שיכוין בלבו לדבר המותר כגון שישים בלבו שיהו אסורין עליו אותו היום בלבד או אותה שעה וכיוצא בזה וסומך על דברים שבלבו הואיל והוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו ונמצא בשעה שידור להם אין פיו ולבו שוין כמו שבארנו בשבועות [בל"ת דלעיל] ולשון הבאי פירש ר"ת שהוא לשון המקרא מה הבמה אשר אתם הבאים שמה תירגם יונתן הבאים משתטן [שם דף כ' וכ"ג] וכן נדרי זרוזין מותרין, כיצד כגון שהדיר חברו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו בין אכל בין לא אכל שניהן פטורין, [שם דף כ'] וכן המוכר שנדר שלא ימכור חפץ זה אלא בסלע והלוקח נדר שלא יקחנה אלא בשקל רצו בג' דינרי שניהן פטורים וכן כל כיוצא בזה לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו ולא נדר אלא כדי לזרז את חברו, נראה שהלכה כשמואל שאומר שם [דף כ"א] ארבעה נדרים אלו הן צריכין התרת חכם שהרי בירו' [שם וכן כל הסוגיא באשירי שם] סובר רב כמותו וחולקין על רב אסי וגם לשון המשנה, [בדף כ'] ששונה התירו משמע כן וגם רב יוסף מתני לה [בדף כ"א] לקולא וגרסי' בירו' דנדרים ובתוספתא [והתוספ' שם בפרק ד'] מניין שאפי' ארבעה מיני נדרים אלו שהן מותרין שאסור לו לאדם להיות נודר בהן על מנת לבטלן תלמוד לומר לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין מי שנדר וניחם על נדרו הר"ז נשאל לחכם ומתירו, ודין היתר נדרים כדין היתר שבועות שאין מתיר אלא חכם מובהק או שלשה הדיוטות במקום שאין חכם וכלשון שמתירין השבועה מתירין הנדר וכן כל שאר העניינים שבארנו בשבועות [בל"ת דלעיל] כולן בנדרים כדרך שהן בשבועות, ואין מתירין הנדר עד שיחול כמו בשבועה [גם כן בל"ת דלעיל] וכשם שנשאלין על נדרי האיסור כן נשאלין על נדרי הקדש [בפ' נערה דף ע"ה ובפרק ו' דערכין דף כ"ג] לבית הילל דאמרי' בנזיר [דף ל"א ומבואר יותר בסמ"ע מ"ע קל"ד] אין הקדש טעות הקדש ומתירין אותו בין נדרי קדשי בדק הבית בין נדרי קדשי מזבח, ואין נשאלין על התמורה [כך משמע בנדר דלעיל] וכשם שאב ובעל מיפר נדרי האיסור כך מיפר נדרי ההקדשות הדומין לנדרי האיסור [פשוט ומבואר הוא] אמרי' בנזיר [דף כ'] מי שנדר ושמע חברו ואמר ואני ושמע הג' ואמר ואני ונשאל הראשון על נדרו או על שבועתו והותר הותרו כולן אבל אם נשאל האחרון האחרון מותר וכולן אסורין נשאל הב', השני והג' מותר והראשון אסור, וכן שנינו בנדרים [דף ס"ו] הנשבע או הנודר שאיני נהנה לכולכם ונשאל על נדרו או על שבועתו על אחד מהם והותר הותרו כולם שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו, אמר שאיני נהנה לא לזה ולא לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותרו האחרון והאחרון מותר וכולן אסורין האומר הרי פירות אלו אסורין עלי היום אם אלך למקום פלוני למח' ה"ז אסור לאכול אותו היום גזיר' שמא ילך למחר לאותו מקום כדאמר רב יהודא גבי שינה בפ' אלו מותרין (נדרים דף י"ד) ואם עבר ואכלן אותו היום והלך למחר לאותו מקום לוקה, [בה"ג מודה רב יהודא] אמר הרי הן אסורין עלי למחר אם אלך היום למקום פלוני ה"ז מותר לילך היום לאותו מקום ויאסרו עליו אותן הפירות למחר וכן כל כיוצא בזה מפני שהאדם זהיר בדבר האסור שלא לעשותו ואינו נזהר בתנאי שגורם לאסור דבר המותר, בתעני' [דף י"ב] הנודר לצום בי' ימים באיזה יום שירצה והיה מתענה בא' מהן והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול ה"ז אוכל ופורע יום אחר שהרי לא קבע הימים בתחילת הנדר, [בנדרים] גרסי' בירו' תני חדא המתענ' ושכח ואכל ישלי' ותניא אידך איבד תעניתו לא קשיא הא דקאמר ישלים כגון דאמר יום זה והא דקאמר איבד תעניתו כשנדר להתענות יום סתם, בברכות [דף י"ד] מסקי' שהשרוי בתענית טועם עד רביעית ואין בכך כלום ופי' ר'"ח בתו' שם כגון שחוזר ופולט, האומר הרי פירות האלו עלי קרבן או שאמר הרי הן עלי כקרבן הרי אלו אסורין עליו, ומפני שאיפשר שידור אדם קרבן ויעשה בהמה שהיתה חול ותאסר, אבל האומר מאכל פלוני עלי כבשר חזיר כנבילות וטריפות אין כאן נדר שנ' כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור כדאיתא בנדרים [דף י"ד] החטאת והאשם אע"פ שאינן באין בנדר או בנדבה איפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו, שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם לפיכך האומר פירות אלו עלי כחטאת וכאשם או שאמר הרי הן חטאת או הרי הן אשם הרי אלו אסורין שנינו בנדרים [ריש פירקא] כל כינוי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים וכו' פי' יש מקומות שהאנשים עלגים ומפסידין הלשון ומכנין דבר בדבר אחר הולכין שם אחר הכינוי, [שם דף י'] כיצד כל כינוי קרבן כקרבן האומר הרי עלי קונם קונח קונס הרי אלו כינוי לקרבן, חרק חרף חרך הרי אלו כינויין לחרם, וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כלל העם שבאותו מקום, וכן אמר רבי יוחנן [שם] כינויין לשון עכו"ם הם, [בירו' שם] וכשם שאוסר עצמו בכינויין כך אם הקדיש בכינויין הרי הן הקדש, וכינויי הכינויין מותרין בין בנדרי איסור בין בנדרי הקדש, עוד אומר שם [דף ה'] האומר לחבירו מודר אני הנאה ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו, מופרש אני ממך משמע שלא ישא ויתן עמו, מרוחק אני ממך משמע שלא ישב עמו בארבע אמות, וכן אם אמר לו מנודה אני לך, או משומת אני לך משמעו בן אבל אם אמר לו מודר אני ממך שלא אוכל לך או מרוחק אני ממך שלא אוכל לך או מופרש אני ממך שלא אוכל לך הר"ז אסור לאכול לו, מסקינן בנדרים [דף י"ד] הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום ואיננו צריך שאלה לחכם אלא אם כן היה עם הארץ כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים נדר במה שכתוב בתורה הר"ז אסור שהרי כתוב איסור ונדר ואם נטלה בידו ונדר בה הר"ז כמו שנדר במה שכתוב בה, בנדרים [דף ח'] אמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק אחד עליו להשכים ולשנו' שזה הוא כמו נרר, וכן האומר אשנה פרק זה, ומקשה שם והלא מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה ומאי קמ"ל דשרי ליה לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא דאמר [שם] שנשבעין לקיים המצוה ומשני כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע דשחרית וערבית משום הכי חלה עליה שבועה ומדקדק ר"י [וכן הוא בתו' שם דף ב' ע"ד] מדמקשה היינו דרב גידל קמייתא דאמר שנשבעים לקיים את המצוה משמע שגם כאן נשבע אשנה פרק זה, אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שעניינו כעניין אמן שהוא קבלת דברים אסור ואין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו עד שיוציא בשפתיו ויהא פיו ולבו שוין כאחד כמו שנתבאר בשבועות [לעיל בל"ת רמ"א] וכן שנינו במסכת תרומה [דף נ"א] המתכוין לומר עולה ואמר שלמי' שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה שאיני נהנה לזה ואומר לזה לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים, שנינו בנדרים [דף כ"ג] ראב"י אומר הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור כל השנה יהא בטל ובלבד שיהא זכור התנאי בשעת הנדר [שם כל הסוגיא מתחילה וע"ס] ומקשה הספר אדרבה כשהוא זוכר את התנאי בשעת הנדר הרי נדרו קיים שהרי ביטל את התנאי בנדר זה ומתרץ אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר מן התנאי ואח"כ נזכר מן התנאי הרי נדרו בטל, [בפירוש רבינו נסים מבואר שם יותר] ורבא אינו חולק על שיטת התלמוד ותירוצו של אביי אלא מחזר להעמיד לשון המשנה כמו שעושה במקום אחר שם [דף כ"ד] גבי שבועת הבאי, ומפרש לשון המשנה כגון שהתנה בר"ה ואחר כך נדר ונזכר בשעה שנדר שיש לו תנאי ושכח על איזה דבר התנה אם מאכילה ושתייה או מדברים אחרים אם אמר על דעת הראשונה אני עושה ואח"כ נזכר שמזה הדבר התנה אין נדרו נדר שהרי בטלו, ואם לא אמר על דעת הראשונה אני עושה כבר בטל התנאי וקיים הנדר שהרי זכר בשעת הנדר שיש שם תנאי ואעפ"כ נדר, ואומר שם סבר רב הונא בר חנינא למידרשיה בפירקא כלומר לדרוש ברבים המשנה כפי' של אביי א"ל רבא תנא מסתם לה סתומי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים נר' לפי דבריו [מבואר שם בפי' הרא"ש] שאינו מפרש ואת בעי למדרשה לה בפירקא, ונהגו העולם לומר בכל נדרי מיום הכפורים זה עד יום כפורים הע"ל, ודנדרנא להבא משמע כדאמרינן בשבועות [דף י"ט] שאוכל דאכילנא משמע כראב"י וכדפירש ליה אביי ואין בית התפלה כמו בית דרשה בפירקא מאחר שלא אמר בפי' מותרין אתם, ואומר אותו ג"פ לפרסם הדבר כעין שבארנו בתרומת הלשכה [בסמ"ע מ"ע מ"ה] ובקצירת העומר [שם מ"ע קצ"ט ולא משתרי בהכי אלא בנדרי יחיד דאיכא רגילותא וקילותא אבל חרמו' דרבי' ושבועות ב"ד שמשביעי' על דעתם אינן בכלל הזה שאי איפשר שלא יהא אחד מהם זכור מן התנאי בשעת החרם או השבועה כל זה פירש רבינו יעקב [בתו' שם כל הסוגיא באריכות דף ה' ודף ו' ושם תמצא טעם למנהגינו שאומרים כל נדרי בליל יום כפור] כתב רבינו משה [בפ"ב דהלכות נדרים] יש גאונים אומרי' שאין כל הדברים האלו נוהגין אלא בנדרים ולא בשבועות, ויש שמורי' שדין הנדרים והשבועות בעניינים אלו אחד הן וכי יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמר בנדרים ואני ראיתי בירושלמי [פ"ד נדרי'] על עניין זה תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות [כך משמע בפר' אין בין המודר דף מ"ג ובירושלמי שם] ההפקר אע"פ שאינו נדו הרי הוא כמו נדר שאינו יכול לחזור בו ומה הוא ההפקר הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכל בין בקרקעות בין במטלטלין וכיצד דין ההפקר כל הקודם וזכה בו קנהו לעצמו ונעשה שלו ואפי' זה שהפקירו דינו בו כדין כל אדם אם קדם וזכה בו קנהו, שנינו במסכת פיאה [פ"ו דף ה'] שבית הילל אומר המפקיר לעניים אבל לא לעשירים אינו הפקר עד שיפקיר לכל כשמיטה ודרשו בירושלמי [שם] מתשמטנה ונטשתה מה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו ואיזו הוא זו הפקר' בסוף פרק אי' בין המודר [דף ס"ד] א"ר יהושע בן לוי דין תורה אפי' הפקיר בפני אחד הר"ז הפקר אבל מד"ס אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה כדי שיהא אחד זוכה אם ירצה והשני' עדים עוד שם [בדף מ"ג ע"ש בפי' הרא"ש] תני' המפקיר שדהו ולא זכה בו אדם כל ג' ימים יכול לחזור בו אחר ג' ימים אינו יכול לחזור בו אבל אם קדם וזכה בו הרי הוא כזוכה מן ההפקר בין הוא בין אחר' מסקינן בפרק הנודר מן המבושל [דף ל"ב] מי שאסר עליו מין ממיני מאכל בין בנדר בין בשבועה ונתבשל עם מינין אחרים או נתערב עמהם הר"ז מותר במינין המותרין אע"פ שיש בהן טעם המין האסור, ואם אסר עצמו בפירות אלו ונתערבו באחרים אם יש בהם טעם דבר האסור אסורין ואם לאו מותרין, כיצד נאסר בבשר או ביין הר"ז מותר לאכול מרק וירקות שנשבשלו עם הבשר ועם היין אע"פ שיש בהן טעם הבשר או טעם היין ואינו אסור אלא באכילת בשר בפני עצמו או לשתות יין בפני עצמו, נאסר בבשר זה או ביין זה ונתבשל עם הירק אם יש בירקות טעם בשר או טעם יין אסורין ואם לאו מותרין שזה הבשר וזה היין נעשה כמו בשר נבילות ושקצים, [*הכי איתא בפרק ז' דנדרי' דף נ"ט קונמו' מצוה לאיתשולי עלייהו וכו' ועיקר הסוגי' בירושלמי שם בפ"ו דף ל"ט ע"ד ובפי' רבינו נסים מביא שם בדף נ"ב במשנה] נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפי' טיפה בחבית נאסר הכל מפני שיש לו להשאל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו, שנינו בפ' אין בין המודר [נדרים דף ל"ג מביאה בשר' בפר' דכתובות דף ק"ה] ראובן שנאסרה עליו הנאת שמעון בין בנדר בין בשבועה מותר לו לשמעו' לפרוע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הנאה וקורהו שם הבריח ארי אע"פ שיש הפסד למבריח וצריך להתיישב בההיא דהכונס [דף נ"ט ובתו' שם מבואר יותר] שאומר מבריח ארי לית ליה פסידא ומפרש דמיירי שם במבריח שלא מדעתו של מבריח כגון שתקפו חבירו לכך ובעניין זה מדבר שם במבריח שהוא עצמו לא ידע, [בסוף מתני' דלעיל דף ל"ה ובגמ' דף ל"ו] ומלמדו תורה שבעל פה שהרי אסור ליטול עליה שכר אבל לא תורה שבכתב שנוטלין עליה שכר, ומותר ללמד את בנו ומקריב את קרבנותיו דאמר רב הונא בריה דרב יהושע ביומא [דף י"ט] ובקדושין [דף כ"ג] הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, שנינו בפ' השותפין (נדרים דף מ"ו) היה לשמעון מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר אם היה לשמעון בהן תפיסת יד כגון שהניח מהן כל שהוא לעצמו ולא שכרו אפי' הניח במרחץ אמבטי אחד ובבית הבד עקל אחד אסור לראובן להכנס לאותו מרחץ ולדרוך בגת, ואם לא הניח לעצמו כלום אלא שכר הכל הר"ז מותר שאין אני קורא בזה איש כי יקדיש את ביתו, אע"פ שנקרא ביתו לעניין לא תביא תועבה אל ביתך בע"ז [דף ט"ו] דשכירות אינה קונה, ויש חילוק בין נדר להקדש גמור שהרי אומר בערכין בפרק האומר משקלי עלי (ערכין דף כ"א) המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש וכן ישנה בתוספתא דב"מ [פ"ח] ובירושלמי דפרק מקום שנהגו מסיים בד"א בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו הר"ז דר בתוכו בחנם והטעם הוא שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין נקרא ביתו כשהשאילו או השכירו וכן השיב רבינו יעקב והא דאמרינן בנדרים [דף נ"ט] ובפרק אע"פ [דף פ"ו] שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה משמע משום דאמר ליה לכשאפדנה אבל אמר מעכשיו אינה קדושה, זה פירש רבינו יצחק ברבי אברהם מפני שממשכן דומה למשכיר שהקדים לו שכרו שאין יכול להקדיש כדאיתא בירושלמי [שהבי' לעיל] ואע"פ שבפ' איזהו נשך (בבא מציעא בדף ע"ג) גבי רב מרי בר רחל שמשכן לו עכו"ם בית אחד משמע שאדם יכול למכור דבר הממושכן ביד אחרים ומסתמא הוא הדין למושכר ביד אחרים אפי' הקדים לו שכרו אומר אני דגבי הקדש שאני דכתיב ביתו, תניא בפרק אין המודר [דף ל"ה] המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה ונאסר בהניית אביו הר"ז האב מותר למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן שאין כוונתו אלא להנאה גדולה ודברים אלו לגבי הבן אינן חשובין, הורו הגאונים שמי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו הר"ז מותר לכתוב לו בכתב ולדבר עם אחר והוא שומע העניין שירצה להשמיעו ראיתי תשובה שהשיב ר"י על המדיר את חבירו על דעת רבים והיה בה"כ בתוך ביתו של מדיר ואין מניין בעיר אפי עם המודר והשיב שדבר מצוה הוא להתירו מאחר שכבר קבעו שם מקום לתפילתן, הלכות אלו מבוארות בנדרים בפ' השותפין [נדרים דף מ"ו ומ"ח] חוץ מבבא ראשונה זו היא משנה בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ג) שנים שנאסרה הנאת כל אחד ואחד מהם על גבי חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי אלו מותרין להחזיר אבידה זה לזה מפני שהוא מצוה ובמקום שדרכו שנוטל שכר להחזיר אבדה יפול השכר להקדש שאם יטול שכר נמצא נהנה ואם לא יטול נמצא מהנה [בפ' השותפין דף מ"ח] ומותרים בדברים שהם בשותפות כל ישראל כגון הר הבית והלשכות והעזרות והבאר שבאמצע הדרך ואסורין בדברים שהם בשותפות כל אנשי העיר כגון הרחבה שבעיר, והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים וכיצד יעשו כדי שיהו מותרים בדברים אלו כל אחד מהם כותב חלקו לנשיא או לאחד משאר העם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר ונמצא כל אחד מהם כשיכנס למרחץ שהוא לכל אנשי העיר או לבית הכנסת אינו נכנס לרשות חבירו אלא לרשות אחרים שהרי כל אחד מהם נסתלק מחלקו במקום זה ונתנו במתנה, [במשנה שם דף מ"ה ודין הלוקח דף ס"ו] היו שותפין בחצר אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורים ליכנס לה עד שיחלוקו ויכנס כל אחד ואחד לחלקו, ואם אין בה דין חלוקה כל אחד ואחד נכנס לביתו והוא אומר בתוך שלי אני נכנס, [במתני' דלעיל דף ס"ו ומבואר בפירוש רבינו נסים ובתו' שם דף ע"ג] ובין כך ובין כך שניהם אסורין מלהעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין בחצר זו, ב' שהיו שותפין בחצר ונדר אחד מהם שלא יהנה בו השני כופין את הנודר למכור חלקו [במתני' דלעיל וע"ש בפירושיו ובאשירי] נדר שלא יהנה הוא בחלק שני ה"ז מותר ליכנס בביתו מפני שברשותו הוא נכנס אבל אינו יכול להשתמש בחצר כמו שביארנו, היה אחד מן השוק אסור בהנאת אחד משניהם הר"ז מותר ליכנס לחצר זו מפני שהוא אומר לתוך של חברך אני נכנס ואיני נכנ' לתוך שלך שהלכה כראב"י שאומר שם כן בפ' השותפין [נדרים דף מ"ו וסוגית ר"י ור"ת בתו' שם דף ט' עמוד ד' ובפי' רבינו נכנס בדף ס"ה ע"ש] ואומר רבינו יצחק דמכח שיש ברירה בדאוריי' פוסק כמותו, [שם] וכן משמע בפ' הפרה [דף נ"א] ורבינו יעקב אומר שמכח שחושבו ויתור והרי ויתור מותר פוסק כמותו וזהו כהלכתיה ולא כטעמיה שודאי רבי אלעזר סובר יש ברירה, שנינו בפ' אין המודר [דף ס"ג] מי שהיית' הנאתו אסורה על חבירו ואין לחברו מה יאכל הולך אצל חנוני ואומ' איש פלו' אסור בהנאתי ואיני יודע מה אעשה אם הלך החנוני ונתן לו ובא ונטל מזה הר"ז מותר היה ביתו לבנות גדרו לגדור שדהו לקצור והלך אצל פועלים ואמ' איש פלו' אסור בהנאתי ואיני יודע מה אעשה והלכוהן ועשו עמו ובאו לזה ונתן להם שכרם הר"ז מותר שנמצא זה פורע לו חובו וכבר בארנו [לעיל] שזה מותר לפרוע לו חובו [במתניתין דלעיל] היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר במתנה והלה מות' בה ואם אין עמהן אחר מניח על הסלע ואומ' הרי הן מופקרי' לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל שנינו בפ' השותפין (נדרים דף מ"ח) נתן לאחר מתנה ואמ' לו הרי סעוד' זו נתונה לך במתנה ויבא פלו' שהוא אסור בהניתי ויאכל עמנו הר"ז אסר ולא עוד אלא אפי' נתן לו סתם וחזר ואמ' רצונך שיבא איש פלו' ויאכל עמנו אם הוכיח סופו על תחילתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלו' ויאכל הר"ז אסור כגון שהיתה סעודה גדולה והו' רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהן לאכול בסעודה זו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא להקנות לו נתכוון, [*במתני' שם וכן היה גירסת רש"י ורבינו ניסים עיין שם רס"ג שאם הקדישה מקודשת והיינו הך עיין שם בפי' דרא"ש דף מ"ז] וכן כל כיוצא בזה, ועל מה שאומר על זה כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כבר בארנו בהלכות אתרוג בסמ"ע [מ"ע מ"ה] בשם רבינו יצחק שכך הפי' שאינה מתנה חשובה כלל לענין שום כח שיהא לו בה דבר שלא נתנה לו כלל אלא כדי שיבא אביו ויאכל, שעל ידי שהיא גרועה כל כך אם הקדישה אינה מקודשת, אינה מתנה ואינו מזכיר שם הקדש אלא מפני שעל הקדש היה אותו מעשה דבית חורון, אבל ודאי אפי' במקום שאינו יכול להקדישה הויא המתנה מתנה כאשר הבאתי שם ראיות הרבה על זה, בפ' רבי אלעזר (נדרים דף ס"ה) בנדרים מסקינן מי שנדר או שנשבע ופי' בשעת נדרו דבר שנדר או נשבע בגללו הר"ז כמי שתלה נדרו או שבועתו באותו דבר ואם לא נתקיים אותו דבר שנשבע בגללו הר"ז מותר כיצד נדר או נשבע שלא ישא אשה פלונית שאביה רע שאיני נכנס לבית זה שכלב רע בתוכו, מתו או שעשה האב תשובה הר"ז מותר שזה כמי שנדר או נשכע שלא ישא אשה פלונית ולא יכנם לבית זה אלא אם כן נסתלק ההיזק, וכן כל כיוצא בזה, אמרינן בנדרים [דף ס"ה כל הסוגיא ובפ' ר' אליעזר (נדרים דף ס"ו)] הנודר או הנשבע שאינו נושא אשה פלונית הכעורה ונמצאת נאה, שחורה ונמצאת לבנה, קצרה ונמצאת ארוכה או שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי, ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה הר"ז מותר מפני שהוא נדר טעות והוא בכלל נדרי שגגות דמותרין ואין זה כתולה נדרו בדבר ולא נתקיים הדבר שהרי הסבה שבגללה נדר לא הייתה מצוייה וטעות היה, ולא עוד אלא מי שראה אנשים מרחוק אוכלים תאנים שלו ואמר להם הרי הם עליכם קרבן, וכיון שקרב אליהם והביט והר"ז אחיו ואביו הרי אילו מותרין ואע"פ שלא פי' הסיבה שהדירן בגללה הרי זה כמי שפיר, שהדבר מוכיח שלא אסר עליהם אלא מפני שהיה בדעתו שהן זרים וכן כל כיוצא בזה, עוד שם [בדף כ"ה דלעיל] כל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכן בשבועה כיצד ראה אנשים מרחוק אוכלי פירותיו ואמר הרי הן עליכם קרבן וכשהגיע אליהם ראה והנה הם אביו ואנשים זרים הואיל ואביו מותר כולם מותרים ואפי' אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר הרי אלו מותרין אבל אם אמר כשהגיע אליהם אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבי הרי כולם אסורים חוץ מאביו שהרי גילה דעתו שלא התיר מקצת הנדר לרבה ולרבא אף בזה כולם מותרין לבית הילל וכן שנינו האומר יין קרבן עלי מפני שהיין רע לבני מעי אמרו לו הרי המיושן יפה לבני מעי' אם אמר אילו הייתי כן יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר מותר בחדש ובישן אבל אם אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר כל היינות אסורות עלי חוץ מן המיושן הר"ז מותר במיושן בלבד וכן כל כיוצא בזה בפ' קונם [דף ס"ג] שנינו כי כל הנודר או הנשבע רואין בדברים שבגללן נשבע או נדר ולמדין מהם לאיזה דבר שנתכוון והולכין אחר העניין ולא אחר כל משמעות הדיבור כיצד הקורא לחבירו שיסעד אצלו ומיאן ונשבע או נדר שלא יכנס לביתו או לא ישתה לו טיפת צונן הר"ז מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה תניא בתוספת' דב"ק ומביאה בפר' מרוב' [פ"ח דף נ"ו ע"ד] מי שנשבע או נדר שישא אשה או שיקנה בית או שיצא בשיירא או שיפרוש בים אין מחייבין אותו לישא או לקנות או לצאת מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו [שם] מעשה באחת שנדרה שכל מי שיתבע אותה תנשא לו וקפצו עליה בני אדם ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא לכל מי שיתבע אותה מן ההגונים לה וכן כל כיוצא בזה, בנדרים [דף ס"ג] המדיר את חבירו או שנשבע ואמר לו שתבא ותטול לבניך כור אחד של חטין הר"ז יכול להתיר נדרו בלא שא' לחכם ויאמר לו כלום נתכוונת אלא לכבדני כבודי שלא אטול וכבר הגיע אלי כבוד שנדרת בשבילי, וכן הנודר או הנשבע שאין אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כור של חיטים ושתי חביות של יין הר"ז יכול להתיר נדרו שלא בשאלת חכם ויאמר הריני כאלו התקבלתי והגיעו לידי וכן כל כיוצא בזה כלל גדול יהא בידך שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם שבאותו מקום, באותו לשון, ובאותו זמן, ועל פי עיקר זה תורה ותאמר זה הנודר אסור בדבר פלוני ומותר בדבר פלוני לפיכך שנינו בפר' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ"ב) כי הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזתים מותר בשמן, הנודר מן התמרים [שם דף נ"ג] מותר בדבש תמרים [שם] מן היין מותר ביין תפוחים, מן השמן מותר בשמן שומשמין, מן הדבש מותר בדבש תמרים, מן הירק מותר בירקות שדה מפני שכל אלו שם לווי יש להם והוא לא נדר אלא ממה שאין לו שם לווי באותו מקום וכן כל כיוצא בזה, הלכות אלו מפר' בפ' קונם [בדף ס' וע"ש בפי' רבי' נסים ותמצא היתר למנהגינו שאוכלים בתעניות לער' בלא שאלה] שהנודר שאינו טועם היום אע"ג שהוא מותר משתחשך לא יאכל משתחשך עד שישאל לחכם גזירה שמא ישבע פעם אחרת יום אחד שלם ויאכל משתחשך והוא אסור לארבעה ועשרים שעות שהוא יום אחד שלם משעת נדרו שאין כל העם יודעים הפרש דבר שבין זה לזה, נדר שאינו טועם יום הר"ז ספק ואסור מעת לעת כאומר יום אחד ואם אכל אחר שחשכ' אינו לוקח, שאינו טועם שבת זו הר"ז אסור בשאר ימי השבת וביום השבת והרי הוא מותר באחד בשבת, שאינו טועם שבת אחת הר"ז אסור שבעה ימים מעת לעת, אמר שבת סתם ולא פירש לא אחת ולא זו הר"ז ספק ואסור שבעת ימים מעת לעת ואם אכל אחר השבת אינו לוקה כמו שבארנו שאינו טועם חדש זה אסור בשאר ימי החדש אבל בראש חדש יהיה מותר אע"פ שהיה חדש זה חסר שאינו טועם חדש אחד אסור שלשים יום גמורים מעת לעת, נדר חדש סתם אסור שלשים יום מעת לעת מספק, שאינו אוכל בשר שנה זו אפי' לא נשאר מן השנה אלא יום אחד אינו אסור אלא אותו היום וביום ראש השנה מותר וראש השנה לנדרים הוא יום ראש חדש תשרי, שאינו אוכל שנה אחת הר"ז אסור שנה תמימה מיום ליום [שם ועיקרו במשנה דף ס"ג] ואם נתעברה השנה אסור גם בעיבורה שאינו אוכל שנה א' ה"ז אסור שנה תמימה מיום ליום מספק כמו שביאר ועוד [שם דף ס'] שנינו האוסר עצמו בדבר עד הפסח או לכל דבר שזמנו קבוע אין אסור אלא עד שיגיע בלבד, נדר עד שיהא הר"ז אסור עד שיצא [שם דף ס"א] וכל שאין לו זמן קבוע כגון שאסר עצמו עד הקציר או עד הבציר בין שנדר עד שיגיע בין שנדר עד שיהא אינו אלא עד שיגיע, הנודר ואומר קונם כל פירות שבעולם עלי אומר רבינו יעקב [בתו' דשבועות דף כ"ט בד"ה באוסר] שבענין זה אין הנדר חל הואיל ואי איפשר שלא יעבור כעניין שאנו אומרים בשינה בתחילת נדרים [דף ט"ו וגם בתו' שם הסוגיא בדף ד' ע"ב בד"ה והא"ר יוחנן] אלא ידור מכל פירות שבעולם חוץ ממין אחד, אפס אם אמר אדם קונם עלי כל פירות שבעולם אם אעשה דבר זה נראה שמועיל כיון שיכול להיות שלא יעבור התנאי גרסי' בנדרים [דף מ"ז] בעי רמי בר חמא האומר קונם פירות האילן על פלוני מהו בחלופיהן פי' רבינו יצחק [וכן הוא שם בפי' רבינו נסים ובתו' בדף ט' ע"ד] כשהחליפן המודר עצמו שואל, אבל אם החליפן אדם אחר או אפי' המדיר עצמו מותרין למודר כמו שמצינו בחליפי חמץ שמותרין לאותם שלא החליפו בחולין [דף ד'] ואומר [בדף מ"ז דלעיל] ת"ש המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, ודחי ליה דילמא לכתחילה הוא דלא אבל בדעבד עבד, מסקינן בנדה [דף מ"ד ומ"ו כל הסוגיא] כי קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד וקטנה בת י"א שנה ויום אחד שנשבעו או שנדרו בין נדרי איסור בין נדרי הקדש בודקים ושואלים אותן אם יודעים לשם מי נדרו או לשם מי הקדישו ונשבעו נדריהן קיימים והקדשן הקדש ואם לא ידעו אין דבריהם כלום, וצריכין בדיקה כל השנה כולה שהיא שנת שתים עשרה לקטנה ושנת שלש עשרה לקטן כיצד הרי שנדרו או הקדישו בתחילת שנה זו ושאלו אותם ונמצאו יודעין ונדרו נדר אחר אפי' בסוף שנה זו צריכין בדיקה ואח"כ יתקיים ואין אומרי' הואיל ונמצאו יודעין בתחילת השנה אין צריכין בדיקה אלא בודקין כל השנה כולה, קודם הזמן הזה אע"פ שאומרי' יודעין אנו לשם מי נדרנו אין נדריהם נדר ואין הקדשן הקדש ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן שלש עשרה שנה ויום אחד והבת בת שתים עשרה שנה ויום אחד אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרו נדרן והקדישן קיים אע"פ שלא הביאו שתי שערות וזו עונת נדרים האמורה [בגיטין דף ס"ה] ובכ"מ הואיל והגיע לשני הגדולים נדריהן קיימין אע"פ שלא הביאו סימנים ודבר זה מד"ת [בנדה דף מ"ו] שהמופלא סמוך לאיש הקדשו הקדש ונדרו נדר כך פירשו בה"ג בהלכות מיאון [בפ' התקבל דלעיל] אבל רבינו שלמה פי' כי עונת נדרים הוא שנה שלפני גדלו' ועל הה"ג יש תימה שהרי בנדה [דף ס"ו] אומר איש כי יפליא מה ת"ל איש לרבות בן י"ג שנה ויום אחד שאע"פ שאין יודע להפלות נדריו קיימים היכי דמי אי דלא אייתי ב' שערות קטן הוא וכו' אע"פ שנדרן קיים בעונת נדרים [שם] אם הללו נדרים או נשבעו והחליפו אינם לוקין עד שיגדילו ויביאו שתי שערות, א"ר יוחנן וריש לקיש הקדישו ובא הגדול ונהנה מן ההקדש שהקדישו לוקה מפני שנדריהם נדר והקדשן הקדש מן התורה כמו שביארנו, בד"א שבת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין כשלא היתה ברשות האב או ברשות הבעל בכתובות דף מ"ו ובנדרים דף ג' וד'] אבל אם היתה ברשות האב אפי' הגדילה והרי היא נערה אביה מפר כל נדריה וכל שבועות שתשבע ביום שמעו שנא' כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה [בנדרים דף ע'] ועד מתי האב מפר עד שתבגר בגרה אינו מפר לה והרי כל נדריה ושבועותיה בנדר אלמנה וגרושה שנ' בהן כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה, [שם דף ע"ג] ואימתי הבעל מפר נדרי אשתו ושבועותיה משתכנס לחופה [כך משמע שם דף ע"א וע"ג] והוא מפר לעולם עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה, בפ' נערה [שם דף ס"ז] מפרש הלכות אלו שנערה המאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כאחד ואם מפר האחד לבדו אינו מופר [שם דף ס"ח וס"ט] הפר הבעל לבדו ועברה על נדריה קודם שיפר האב אינה לוקה, [שם דף ע'] מת הארוס חזרה לרשות אביה וכל שתדור האב מפר כמו שהיתה קודם שנתארסה, [שם] מת האב אחר שנתארסה ונדרה אחרי מותו אין הבעל מפר [שם דף ע"ג] שאין הבעל מפר נדרי אשתו עד שתכנס להופה, נדרה והפר לה אביה לבדו ולא שמע הארוס עד שנכנסה לרשותו אינו יכול להפר שאין הבעל מפר נדרי ארוסתו אחר שנשאת אפי' ביום שמוע האב אלא קודם שתכנס לרשותו הוא שמפר בשותפות האב' [שם דף ע"ב כל הסוגיא] לפיכך היה דרך ת"ח עד שלא תצא בתו מרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרים, וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר לה כל הנדרים שנדרת משארסתיך עד שלא תכנסי בתוך ביתי הרי הן מופרים שהבעל מפר נדרי אשתו אע"פ שלא שמע אותם כפשוטן של משניות [היינו הני דמייתי שם בדף ע"ב לפשוט בעיא דרמי בר חמא ודחי] אמנם התלמוד דוחה שם ומסופק בדבר אם מפר נדרים שלא שמע ואינו פושט כלום מסקינן בנדרים [דף כ"ט] נערה שהשיאה אביה ונתארמלה או נתגרשה מן הנישואין הרי זו כיתומה בחיי האב ואין אביה מפר נדריה ואע"פ שעדיין היא נערה, נערה המאורסה שנדרה ולא שמעו אביה ובעלה את נדריה עד שבגרה או עד שנעשית יתומה בחיי האב נדריה קיימן [דין זה ממשמעות מתני' וגמ' דפ' נערה דף ע"א ע"ש] ואין הבעל יכול להפר שהרי יצתה מרשות אביה שהוא מפר עמו בשותפות ועדיין לא נכנסה לרשות הבעל, כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו שנא' ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה וגומ' אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהן ענוי נפש שנ' כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפירנו והוא הדין שמפר בנדרים שבינו לבינה שנ' אלה החוקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו וגו' כדאמרינן בנדרים [דף ע"ט] ונפלאתי על ההיא דתניא בספרי פרשת מטות בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו יחד מה הבעל אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב כן, ופי' הרב רבינו יחיאל בארוס' שמת בעלה ונתרוקנה רשות לאב אבל קודם שתתארס מפר כל נדריה עוד מסקינן שם [בדף ע"ט דלעיל] כי דברים שיש בהן עינוי נפש מפר לעצמו ולאחר כיצד נדרה שלא לאכול בשר עם שום אדם מפר לה ותהא מותרת לאכול עם כל אדם שבעולם אבל דברים שבינו לבינה לעצמו מפר לאחרים אינו מפר כיצד אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם מפר חלקו ותהא משמשתו וכשימות או יגרשנה היא אסורה בתשמיש כל אדם, וכן כל כיוצא בזה, [ממשמעות משנה וגמ' שם דף ע"ט ודף פ'] אחד עינוי גדול ואחד עינוי קטן בין שהוא לזמן מרובה או לפי שעה הכל מפר הבעל כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ היום או שלא תשתה יין היום או שלא תאכל היום דבש וכן אם נדרה שלא תכחול או שלא תלבש רקמה היום מפר לה, וכן כל כיוצא בזה [שם דף פ"ג] נדרה שלא ליהנות מן הבריות אע"פ שאין הבעל בכלל, לא יפר משום עינוי נפש [כדמסיק שם דף פ"א אפי' לר' יוסי] אבל מפר משום דברים שבינו לבינה שלא יהא זקוק להאכילה משלו בלבד עוד בפ' אחרון [דף פ"א] אמר רב כהנא האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך אינו צריך להפר הא למה זה דומה לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות, וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישי אסורה עליך לא אמר כלום מפני שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה אבל אם אמרה לו הנאת תשמישך אסורה עלי צריך להפר ואם לא הפר הר"ז אסור לשמשה שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו, עוד שם [בדף פ"ה] אמרה יקדשו ידי לעושיה, או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדים לו, אע"ג דאמר רבא [שם דף פ"ו] הקדש חמץ ושיחרור מפקיעי' מידי שיעבוד [כך משמע שם ועי' בפי' רבינו נסים והעיקר בכתובות] דף פ"ט] חכמים עשו חיזוק לשיעבוד הבעל שאינה יכולה להפקיעו ממנו מפני שהוא מדבריהם [כרבי יוחנן בדף פ"ה דלעיל] אבל צריך לו להפר שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו עוד שם [בדף פ"א] תניא נשבעה או נדרה שלא יהנה בה לא אביבעלה ולא אחיו ושאר קרוביו אינו יכול להפר וצ"ע דלעיל ל"ת פ"א כתב דהוי מלאכה שהיא חייבת] וכן נדרה שלא אתן מים לפני בקרך וכיוצא בהן שאין בהן עינוי נפש ואינו מדברים שבינו לבינה ואינו ממלאכות שהיא חייבת בהן הר"ז אינו יכול להפר, עוד מסקינן בפ' בתרא [דף פ'] לרבנן שיש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו ולא נאסרה בהן כיצד כגון שאמרה יין אסור עלי אם אלך למקום פלוני הר"ז מפר אע"פ שעדיין לא הלכה ולא נאסרה וכן כל כיוצא בזה, מסקי' בפ' נערה (נדרים דף ע"ג) כי האב והבעל שאין שומעין כגון שהם חרשים אינם מפירין אע"פ שהבעל מפר בנדרים שלא שמע כמו שבארנו למעלה בבא דדרך ת"ח מ"מ כיון שראוי לשמוע אין השמיעה מעכבת בו, עוד מסקי' בפרק נערה (נדרים דף ע"ו) הפרת נדרים כל היום ואינה מעת לעת שאין הלכה כאותו הזוג שאומר מעת לעת, כיצד נדרה בתחילת ליל שני הר"ז מפר כל אותו הלילה וכל יום השני' נדרה ביום שני בתחילת היום מפר כל אותו היום, נדרה בסוף היום עם חשיכה אם הפר לה עד שלא תחשך מופר ואם לא הפר לה עד שחשכה אינו יכול להפר לה [שם] ומה הוא שכתוב בתורה מיום אל יום ללמד שמפר בלילה אם נדרה בלילה וכן מפר כל היום אם נדרה ביום כמו שבארנו, נדרה ושהתה כמה ימים ואחר כך שמע האב או הבעל הרי זה מפר ביום שמעו כאילו נדרה בעת ששמע שנ' ביום שמעו לא ביום שנדרה בלבד, [מיימו' פי"ב דנדרים] נערה המאורסה שנדרה ושמע אביה והפר לה ולאחר ימים שמע הארוס והפר ביום שמעו אין זה מופר שנ' ואם הניא אביה אותה וגו' ואם היה תהיה לאיש ונדריה עליה וגומר ושמע אישה ביום שמעו וגומר הא למד' שאם הפר האב ושמע הארוס הר"ז מפר ביום שמוע האב וכן מוכיח בתוספתא וגם בגמ' שלנו [דף ע"ב] אומר כגון דלא שמע הארוס ושמע האב דבו ביום מצי הארוס מפר מכאן ואילך לא מצי מפר [שם דף ס"ז] ומניין שבנערה המאורסה הכתוב מדבר שהרי אומר למטה ואם בית אישה נדרה וגו' ושמע אישה והחריש לה מכלל שאישה האמור למעלה זהו ארוס כמו שביארנו [בנזיר דף כ"ג ובפ' י' יוחסין (קידושין דף פ"א)] נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה שהפר ועברה על נדרה או על שבועתה בזדון הר"ז פטורה ואע"פ שנתכוונה לאיסור הואיל ונעשה לה היתר פטורה ועל זה נאמר וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה [שם] ומכין אותה מכת מרדות מפני שנתכוונה לאיסור [שם] נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אביה או בעלה אע"פ ששמע בו ביום והפר לה הר"ז חייבת על דבר שעברה אם מלקות מלקות אם קרבן קרבן [בנדרים דף פ"ז] שמע אביה או בעלה שנדרה ושתק מפני שלא היה יודע שיש לבעל או לאב להפר או שידע שיש להם להפר אבל לא ידע שנדר זה צריך הפרה ולאחר זמן ידע הר"ז יפר בשעת ידיעתו כאלו הוא שעת הנדר או שעת שמועתו ומפר כל היום, [מן המיימו' ריש פי"ג דנדרים כל הסו' וממשמעות דגמרא פ' נערה דף ע"ז והירושלמי שם] מפר אדם או מקיים נדרי אשתו או בתו בכל לשון אעפ"י שאינה מכרת שאין האשה צריכה לשמוע ההפרה או הקיום, וכיצד מפר אומר מופר או בטל או אין נדר כלום וכיוצא בדברים שעניינ' עקירת הנדר מעיקרו בין בפניה בין באחריה, אבל אם אמר לה א"א שתדרי או אין כאן נדר זה הר"ז לא הפר, וכן האומר לאשתו או לבתו מחול לך או מותר לך או שרי לך וכל כיוצא בעניין זה לא אמר כלום שאין האב והבעל מתירין כמו החכם שנא' זה הדבר לעכב שהבעל בלשון הפרה והחכם בלשון התרה כדתניא בכתובות [דף ע"ז וע"ח] וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי או יפה נדרת או אין כמותך או אילו לא נדרת הייתי מדירך וכל כיוצא בדברים אלו שמשמעו שרצה בנדר זה כדאיתא בכתובות [דף ע"ו] עוד שם המבטל נדרי אשתו או בתו אין צ"ל כלום ונתבטלו כל הנדרים ומה הוא הביטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה לעשות עושה ואם לא רצתה אינה עושה, כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר לך הר"ז מופר ומותרת לאכול ולשתות נטל ונתן לה טלי ואכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאליו, אמר רבי יוחנן [שם] וצריך שיבטל בלבו, [שם דף ע"ט] המפר נדרי אשתו או בתו צריך להוציא בשפתיו, אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות [*היינו כב"ה שאמר שם בדף ע"ז דאפילו בחול מועיל ביטול בלב בשכופ' אותה ואומר טלי ואכלי לפי' רבינו נסים והרא"ש ע"ש, ומה שכתב המחבר ובין עשתה בין לא עשתה וכו' היינו דאיתא במתני' ר"פ בתרא דנדר דף ס"א שאינו יכול לכוף את אשתו אם לא רצתה לאכול, ועיין במגדל עוז פי"ג דנדרים דף ת"ו ותמצא קצת מזה בתשובתו להראב"ד.] ובין עשתה בין לא עשת' בטל הנדר, עוד מסקינן שם [בדף דלעיל] שמפיר נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת [שם] ולא יאמר בשבת מופר לך כדרך שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי וכן כל כיוצא בזה עוד שם [דף ע"ה] תנן האומר לאשתו או לבתו כל נדרים שתדרי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הרי הן קיימין או הרי הן מופרין לא אמר כלום [שם דף ע"ב] עשה שליח להפר לה או להקם לה אינו כלום שנא' אישה יקימנו ואישה יפירנו וכן האב בעצמו ולא בשלוחו' מסיק רבי יוחנן בנדרים [דף פ"ו] לדברי חכמי' שאם אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה בין שאסרה עצמה בכל המין בין שאסרה עצמה בתאנים וענבים אלו וקיים לתאנים והפר בענבים מה שקיים קיים ומה שהפר מופר וכן כל כיוצא בזה ואין אומרים בהפרה נדר שהופר מקצתו הופר כולו כדרך שאומרים בהתרה [כדלעיל בדף ע"ב] תניא בכתובות [דף ע"ט] המקיים בלבו ה"ז קיים, המפר בלבו אינו מופר כמו שבארנו [לעיל] לפיכך אם הפר בלבו יכול לחזור ולקיים ואם קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אא"כ חזר בו בתוך כדי דיבור שלא יהא כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו, עוד שם [בדף ע"ט] אמר רבי יוחנן המקיים נדרי אשתו או בתו וניחם ה"ז נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו וחוזר ומפר לה בו ביום אבל אם הפר לה וניחם אינו יכול לישאל לחכם כדי שיחזור ויקיים [שם דף ס"ז] נערה המאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו או בעלה לבדו והפר לה האחד אע"פ שנשאל לחכם והתיר לו הקמתו אינו חוזר ומפר לה עם האחר שכבר הפר שאין להם להפר אלא שניהם כאחד, בפ' קונם [דף ס'] תניא ר' נתן אומר כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן [עיין בפ"ד נדרים בגמ' ופי' רבי' נסים דף כ"ב] לפיכך לא ירגיל אדם עצמו בנדרי איסור והרי אמרו בירו' דנדרים פ' רבי אלעזר לא דייך מה שאסרה עליך תורה אלא שאתה בא לאסור עצמך בדברים אחרים, ואם נדר מצוה להשאל על נדרו פן יבא לידי מכשול [*הגה"ה ונדר של קוביא משמ' מן הירו' דנדרים פרק השותפין [ד' לט ע"ב] דאין להתיר דאמר התם חד בר נש נדר דלא מרווח אתא לקמיה דר' יודן אמר ליה ממאי אישתבע' אמר ליה דלא מרווחנא אמר ליה וכי בר נש עביד כדי אמר ליה בקובייסט' קאמינא אמר ברוך שבחר בדברי חכמי' שאמר שצריך לפרוט את הנדר אבל נוהגים להתיר באנשי' קלים פן יכשלו לעבור על שבועותיהם כי יצר קוביא גדול מאוד לרגילים בו, וכן היה אומר רבינו טוביה דכל נדר של קוביא עתה יש להתיר כי השוגי' בו אינם יכולי' להתאפ' ולמשול ברוחם עכ"ל.] אמנם אם נדר לצדקה או להקדש מצוה לקיימו ולא ישאל עליהם אלא מדוחק שנ' נדרי לה' אשלם וזה שאמרו חכמים [בפ' ג' דאבות] סייג לפרישות נדרים זהו שנודר לפי שעה דבר שאיפשר לקיים כגון שיאמר לא אשתה היום יין אם לא אעשה מצוה זו בבקר או לא אוכל עד שאשלים הלכה זו ובבראשית רבה [פרשה ע'] אומר בעניין וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורו' שיהו נודרין בשעת צרה: |
Nedarim 46a:2 | Yad Ramah on Bava Batra 126a:19 | null | Nedarim | Yad Ramah on Bava Batra | Talmud | Talmud | If only one of the partners was prohibited by a vow from deriving benefit from the other, he may not enter the courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to the partner: I am entering into my own portion and I am not entering into your portion. And the court forces the one who took such a vow to sell his portion so that he does not cause the other to transgress. | ברם צריך את למידע דלענין מכר ומתנה, עד כאן לא פליגי אלא בחלק בכורה דמתנה קרייה רחמנא, וכי היכי דבעינן עד דמטיא לידא דנותן דומיא דמתנה, ה"נ לא זכי בה זכייה גמורה לאקנויי לאחריני עד דמטיא לידיה או עד דזכי בה בחד מאנפי זכיה דמיקיימא בה חלוקה דומיא דמתנה. אבל בחלק פשיטות דלא קרייה רחמנא מתנה שהרי נוטל בראוי כבמוחזק, וכל שכן בשבח, כולי עלמא מודו דמצי לאקנויי למאן דבעי אפי' קודם חלוקה. וה"נ מסתברא, דאי לא תימא הכי היכא דלית ביה דין חלוקה, דקי"ל אית דינא דגוד או אגוד, היכי מצי חד מיניהו לאוגודיה ליה לחבריה, הא סוגייא למ"ד אין לו לבכור קודם חלוקה דאפי' לאחוה נמי לא מצי מחיל. ועוד דבהדיא תנן בנדרים בפרק השותפין שנדרו הנאה זה מזה (נדרים מו,א) היה אחד מהם מודר מחברו הנאה לא יכנס לחצר וכופין את הנודר שימכור את חלקו, ואוקימנא התם בדאין בה דין חלוקה, ואי אמרת דכמה דלא פלגי לא מצי מזבין היכי כיפינן לזבוני מידי דלא מצי מזבין. וא"נ כיפינן ליה אנן מאן (בו) זבין מיניה. אלא לאו ש"מ דלא שייכא האי פלוגתא אלא בחלק בכורה, אבל בחלק פשוט וה"ה לשאר שותפי דכולי עלמא מצי מזבין. |
Nedarim 46a:2 | Ritva on Nedarim 46a:2 | commentary | Nedarim | Ritva on Nedarim | Talmud | Talmud | If only one of the partners was prohibited by a vow from deriving benefit from the other, he may not enter the courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to the partner: I am entering into my own portion and I am not entering into your portion. And the court forces the one who took such a vow to sell his portion so that he does not cause the other to transgress. | היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו ואין חבירו מודר הנאה הימנו לא יכנס לחצר. פי' המודר ואתאן לת"ק דאילו לראב"י מדין זכותו משתמש ומותר והיינו דקתני סיפא ראב"י אומר יכול הוא שיאמר לתוך שלי אני נכנס והא מרישא שמעינן לה אלא משום סיפא נקט לה דקתני וכופין את הנודר למכור את חלקו. פי' וקאי לרבנן אדריסת הרגל וקאי לר"א אהעמדת ריחים ותנור דכיון דהאי נאסר חזי דחבריה משתמש והוא לא משחמש חיישינן דלמא אתי הוא לאשתמושי באיסורא ולהכי כייפינן ליה לזבוני חולקיה כדי שלא יבוא לידי תקלה ובלבד בחצר שאין בו דין חלוקה דבחצר שיש בה דין חלוקה חולקין ותו ליכא תקלה. ודוקא במילתא דשותפתא חיישינן שמא יבא לידי תקלה דלמא אגב דמשתמש בה חבריה משתמש בה איהו באיסורא אבל במידי דלנפשיה לגמרי כגון דאסר חצרו עליה לא כייפינן ליה לזבוני מהאי חששא אלא מימר אמרינן דשפיר מזדהר באיסוריה ככולהו שאר דעלמא והא דכייפינן ליה הכא למכור חלקו לחברו או לאחד מן השוק כשאין חברו רוצה בו ה"מ היכא דלא בעי למיעבד גוד או איגוד אבל אי בעי למימר לחבריה גוד או איגוד פשיטא דדינא עמיה כדמעיקרא דמשום נדריה לא אפסיד זכותיה בהא: |
Nedarim 46a:2 | Rashba on Nedarim 46a:1 | commentary | Nedarim | Rashba on Nedarim | Talmud | Talmud | If only one of the partners was prohibited by a vow from deriving benefit from the other, he may not enter the courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to the partner: I am entering into my own portion and I am not entering into your portion. And the court forces the one who took such a vow to sell his portion so that he does not cause the other to transgress. | היה אחד מהם מודר הנאה מחברו לא יכנס לחצר כו'. פרישנן בגמ' שהמודר הזה לא הדירו חברו אלא הוא הדיר עצמו ונודר שהודר קאמר, והאי בבא לא צריכא אלא משום חדושא דקתני וכופין את הנודר למכור חלקו כלומר דכיון שהוא גורם איסור לעצמו מחמירין עליו שמא יפשע וישתמש בחצר שאסרו עליו, ודוקא בשהאחד לבדו נדור מחברו אבל בששניהם נדורים זה מזה לא דכיון דכל אחד ואחד מהם אסור שניהם נזהרין ומזהירין זה את זה אבל כשהאחד לבדו נדור חוששין שמא כשיראה חברו משתמש בחצר אף הוא יפשע וישתמש בה, והאי סיפא משמע דכ"ע היא מדתני לה בתר פלוגתייהו וטעמא שאף ר' אליעזר בן יעקב חושש בשאין אסור אלא האחד מהם שמא ישכח ושמא יעמיד שם ריחיים ותנור ויגדל תרנגולים, וה"נ משמע בירושלמי דאף ר' אליעזר בן יעקב היא. |
Nedarim 46a:3 | Ran on Nedarim 46a:3:1 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | If someone from the marketplace is prohibited by a vow from deriving benefit from one of the partners, he may not enter a courtyard of the partners, since it belongs partly to the one from whom he may not benefit. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to him: I am entering into the portion of another resident of the courtyard and I am not entering your own portion since it does not belong entirely to you. | היה אחד מן השוק מודר מאחד מהם הנאה הרי זה לא יכנס לחצר - הך בבא לא תנא לה משום תנא קמא דלדידיה פשיטא אם על חבירו יכול לעכב על אחד מן השוק צריכא למימר אלא לאשמועינן רבותא דר' אליעזר בן יעקב תנא ליה דאפילו על אחד מן השוק אין שותף יכול לעכב ולפנינו תראה דעתי דאפילו לרבותא דרבנן תנא ליה מיהו כתב הרשב''א ז''ל דדוקא כשהוא נכנס לצורך השותף בין שהוא צריך לשותף או שהשותף צריך לו לפי שהחצר קנוי לכל אחד מהם ולכל מי שצריך להם אבל ליכנס בתוכו אחד מן השוק לעצמו שלא לצורך השותף אסור שאם הקנו זה את זה את החצר לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם לא הקנו אותו לכל העולם אבל הרא''ה ז''ל כתב דבכל ענין שרי ולא נראו לי דבריו: |
Nedarim 46a:3 | Rashi on Nedarim 46a:3:1 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | If someone from the marketplace is prohibited by a vow from deriving benefit from one of the partners, he may not enter a courtyard of the partners, since it belongs partly to the one from whom he may not benefit. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to him: I am entering into the portion of another resident of the courtyard and I am not entering your own portion since it does not belong entirely to you. | היה אחד מן השוק מודר מן א' - מן השותפים לא יכנס: |
Nedarim 46a:3 | Tosafot on Nedarim 46a:3:1 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | If someone from the marketplace is prohibited by a vow from deriving benefit from one of the partners, he may not enter a courtyard of the partners, since it belongs partly to the one from whom he may not benefit. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to him: I am entering into the portion of another resident of the courtyard and I am not entering your own portion since it does not belong entirely to you. | היה אחד מן השוק - הך בבא לר''א איצטריך [דהוה אמינא] דלא קא שרי ר''א אלא כשהחצר שלו דקמפסיד בדבר אבל אחד מן השוק לא שרינן ולא סמכינן אברירה כיון שאינו מפסיד כלום קמ''ל: |
Nedarim 46a:3 | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 226:1 | ein mishpat / ner mitsvah | Nedarim | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah | Talmud | Halakhah | If someone from the marketplace is prohibited by a vow from deriving benefit from one of the partners, he may not enter a courtyard of the partners, since it belongs partly to the one from whom he may not benefit. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to him: I am entering into the portion of another resident of the courtyard and I am not entering your own portion since it does not belong entirely to you. | שותפים שהדירו זה את זה. ובו ג' סעיפים: שנים שהם שותפים בחצר ונדרו הנאה זה מזה אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו וכ"ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו (ד"ע ומשמעות ר' ירוחם) ואם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרין ליכנס בו בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו ודוקא כשאותו מן השוק שהוא מודר נכנס לצורך השותף בין שהוא צריך לשותף בין שהשותף צריך לו אבל ליכנס בו שלא לצורך השותף אסור: הגה וכן הדין בשנים שהיה להם יחד מקום בבית הכנסת ואמר אחד לחבירו חלקי יהא לך הקדש דמאחר דקאמר לך הקדש ודאי כוונתו לאסרו עליו אבל אם אמר יהא הקדש ולא אמר לך לא כוון אלא שיהיה הקדש לעניים ומותר חבירו ליהנות ולישב עליה (ב"י סימן רכ"א בשם תשו' רשב"א) והוא הדין בכל כיוצא בזה וכן אם היו שותפין בדבר המטלטל אם יש בו דין חלוקה אסורין בו ואם אין בו דין חלוקה מותרין בו (טח"מ סימן ק"פ) : |
Nedarim 46a:3 | Steinsaltz on Nedarim 46a:3 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | If someone from the marketplace is prohibited by a vow from deriving benefit from one of the partners, he may not enter a courtyard of the partners, since it belongs partly to the one from whom he may not benefit. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to him: I am entering into the portion of another resident of the courtyard and I am not entering your own portion since it does not belong entirely to you. | היה אחד מן השוק מודר באחד מהם הנאה — לא יכנס לחצר, שהרי החצר שייכת גם לזה שהוא אסור בהנאתו. ר' אליעזר בן יעקב אומר: יכול לומר לו: לתוך חלקו של חבירך אני נכנס, ואיני נכנס לתוך החלק שלך, שלא הכל שלך הוא. |
Nedarim 46a:3 | Ritva on Nedarim 46a:4 | commentary | Nedarim | Ritva on Nedarim | Talmud | Talmud | If someone from the marketplace is prohibited by a vow from deriving benefit from one of the partners, he may not enter a courtyard of the partners, since it belongs partly to the one from whom he may not benefit. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to him: I am entering into the portion of another resident of the courtyard and I am not entering your own portion since it does not belong entirely to you. | ראב"י אומר יכול הוא שיאמר לתוך של חברך אני נכנס. נראין דברים דדוקא שנכנס שם לצרכי השותף האחר שאינו מודר הימנו וכשם שאינו יכול לאסור חצר השותפין על שותפו כך אינו רשאי לאסרו לכל מי שיצטרך שותפו להכניס שם לצרכו שעל דעת כן נשתתפו מתחלה שישתמש הוא וכל הצריכיו לו בחצר וכי משתמש בו הוא ושמשיו מדין זכותו הם משתמשין אבל שלא לצורך השותף מי נתן לו רשות לזה ליכנס שם והיאך הוא יכול לומר לתוך של חברך אני נכנס הא ודאי ליכא למימר וכן דעת מקצת גדולי הדור אבל דעת מורי נר"ו שאפילו שלא לצורך השותף האחר ושלא מדעתו זה נכנס שם מדקתני לה סתמא ולא פריש ליה מידי לא במתני' ולא בגמ' וטעמא דמילתא לפי שאין אדם יכול לאסור על אחרים שאינו שלו לגמרי ויש רשות לאותן אחרים להשתמש שם בעל כרחו של מדיר כגון זה שאפשר ליככנס שם על כרחו (ח) לברך חברו וכיון דכן לא חייל עליה קונם דידיה כלל ואפילו שלא מדעתו רשאי ליכנס שם ולמעשה ראוי להחמיר: |
Nedarim 46a:3 | Ritva on Nedarim 46a:3 | commentary | Nedarim | Ritva on Nedarim | Talmud | Talmud | If someone from the marketplace is prohibited by a vow from deriving benefit from one of the partners, he may not enter a courtyard of the partners, since it belongs partly to the one from whom he may not benefit. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to him: I am entering into the portion of another resident of the courtyard and I am not entering your own portion since it does not belong entirely to you. | היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם לא יכנס לחצר. השותפין שבין המדיר ואיניש דעלמא: |
Nedarim 46a:3 | Rashba on Nedarim 46a:2 | commentary | Nedarim | Rashba on Nedarim | Talmud | Talmud | If someone from the marketplace is prohibited by a vow from deriving benefit from one of the partners, he may not enter a courtyard of the partners, since it belongs partly to the one from whom he may not benefit. Rabbi Eliezer ben Ya'akov says: He can say to him: I am entering into the portion of another resident of the courtyard and I am not entering your own portion since it does not belong entirely to you. | היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם לא יכנס לחצר ר' אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו כו' והאי בבא לאשמועינן כחו של ראב"י אצטריך דאפי' לאיניש דעלמא נמי שרי ליה משום דאמר ליה לתוך של מברך אני נכנס, ולפום מאי דאוקימנא בגמ' דבחצר שאין בה דין חלוקה פליגי ופירש רבינא בפרק שור שנגח את הפרה דבאין ברירה וביש ברירה פליגי כלומר דכיון שאין בה דיו חלוקה וא"א לחלוק הוברר הדבר דמעיקרא על דעת כן נשתתפו בה שיהא כל אחד חלקו קנוי לחברו לדריסת הרגל כמו שאכתוב בגמרא בס"ד, א"כ הא דשרי רבי אליעזר בן יעקב אפי' לאחד מן השוק ליכנס בו משום טעמא דבשל חברך אני נכנס מסתברא לי דדוקא כשהוא נכנס אצל זה השני בין שהוא צריך לבעל הבית בין שבעל הבית צריך לו לפי שהחצר קנוי לו לדריסת הרגל ולכל מי שצריך ליכנס לו אבל ליכנס לו אותו שמן השוק לעצמו שלא לצורך בעל הבית אסור דאם הקנו זה לזה את החצר לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם לא הקנו אותו לכל העולם. |
Nedarim 46a:4 | Ran on Nedarim 46b:5:1 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another and he has a bathhouse or an olive press in the city that is leased out and available for public use, if the one who took the vow has a right to profits from usage in the property, i.e., he retains some rights in the property and has not leased them out completely, it is forbidden for the one who took the vow to use it. If he has no right of usage in the property, it is permitted. | מתני' המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר - ויש לו למדיר מרחץ ובית הבד אלא שהשכירן לאחר: |
Nedarim 46a:4 | Ran on Nedarim 46b:5:3 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another and he has a bathhouse or an olive press in the city that is leased out and available for public use, if the one who took the vow has a right to profits from usage in the property, i.e., he retains some rights in the property and has not leased them out completely, it is forbidden for the one who took the vow to use it. If he has no right of usage in the property, it is permitted. | ואם אין לו בהם תפיסת יד מותר - דלאו מדידיה מהני אלא [מהשוכר] וכתב הרשב''א ז''ל דכי אמרי' דבשאין לו בהן תפיסת יד מותר דוקא כשהיו מושכרין כבר אבל השכירן לאחר מכן לא דאע''ג דתנן בסמוך לביתך שאני נכנס מת או מכרו לאחר מותר דוקא במכירה הוא דשרי אבל בשכירות לא דאם איתא דאפי' בשכירות שרי ליתני השכירן וכ''ש מכרן אלא ודאי כל שקדם נדרו לשכירותו אין האיסור מסתלק ע''י שכירות אבל מתני' בהשכירן כבר ולפיכך כל שאין לו בהן תפיסת יד אין האיסור חל עליהם: |
Nedarim 46a:4 | Tosafot on Nedarim 46a:4:1 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another and he has a bathhouse or an olive press in the city that is leased out and available for public use, if the one who took the vow has a right to profits from usage in the property, i.e., he retains some rights in the property and has not leased them out completely, it is forbidden for the one who took the vow to use it. If he has no right of usage in the property, it is permitted. | אם יש לו תפיסת יד למשכיר אסור - דעדיין הוא ברשותו ומדידיה קמיתהני כיון דגם אחר שהשכיר יש לו בה תפיסת יד אבל כשאין לו בה תפיסת יד יצאה כולה מרשותו ואין לו בה כלום ואינו יכול ליאסר - ומכאן פסק ר"ת מי שהשכיר בית ואח"כ אסרו עליו דאין באיסורו כלום ומיהו יש לי לדחות דמיירי דאדריה סתמא דאין עליו תפיסת יד ואין דעתו לאסור מה שהשכיר אבל אם אסר בהדיא מצי אסרה וכ"מ בערכין (דף כא -) (כל) המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעל ומעלה שכר להקדש ועל ההיא נמי קשה מההיא דפרק אף על פי (כתובות דף נט:) שדה שמשכנתי לך לכשאפדנה תיקדש דקדשה משמע דקודם שפדאה לא קדשה ויש לומר דודאי מה שהבית שוה יותר מן השכירות קדוש אבל כנגדו חולין והוי שותפים המשכיר והמקדיש לכך מעל וההיא דאע"פ ה"ק לכשאפדנה תיקדש כל השדה לגמרי אי נמי יש לחלק דודאי בהקדש גמור דאסר לכ"ע דודאי מצי מקדיש המשכיר ובשמעתין דקאמר מותר מיירי שאסר בקונם בעלמא ואלומי אלימי לשיעבודא דשוכר כדאמר גבי שיעבודא דבעל וההיא דאע"פ דאמר דלא קדשה עד שיפדנה מיירי שאסר בקונם בעלמא אבל אם הקדישה הקדש גמור חל ההקדש אם שוה השדה יותר על החוב ועוד יש לחלק דודאי הך דפרק אע"פ מיירי בב"ח כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים הללו אבל הך דערכין מיירי בשוכר ומצי מקדיש משום דסופו לחזור אליו אבל גבי חוב דלא תחזור לו לבסוף אם לא יפרע לו חובו לא מצי מקדיש ובירושלמי מחלק בההיא דערכין בין הקדים לו שכרו ללא הקדים לו שכרו דודאי כשהקדים לו שכרו אינו של משכיר כלל: |
Nedarim 46a:4 | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 221:6 | ein mishpat / ner mitsvah | Nedarim | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah | Talmud | Halakhah | With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another and he has a bathhouse or an olive press in the city that is leased out and available for public use, if the one who took the vow has a right to profits from usage in the property, i.e., he retains some rights in the property and has not leased them out completely, it is forbidden for the one who took the vow to use it. If he has no right of usage in the property, it is permitted. | המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור אם אין לו בהם תפיסת יד מותר אבל אם אסרו עליו בפירוש חל האיסור גם עליו: |
Nedarim 46a:4 | Tosafot Rid on Nedarim 46a:3 | commentary | Nedarim | Tosafot Rid on Nedarim | Talmud | Talmud | With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another and he has a bathhouse or an olive press in the city that is leased out and available for public use, if the one who took the vow has a right to profits from usage in the property, i.e., he retains some rights in the property and has not leased them out completely, it is forbidden for the one who took the vow to use it. If he has no right of usage in the property, it is permitted. | פיסקא המודר הנאה מחבירו ויש לו שם מרחץ כו' פי' אם יש לו תפיסת יד במחרץ ובבית הבד אסור לרחוץ ולטחון שם אפי' בשכר כיון שהמרחץ ובית הבד שלו דסתם קתני אסור דמשמע בין בחנם בין בשכר דאפילו בשכר נמי הנאה היא חשובה אצל המודר כדפרישית בפקירקא דלעיל אבל בבצים מותר פי' כגון ששכרו של היום בכך בצים ומפנ י שדרך הרוחצים הי' ליתן בצים בשכרן נקט בצים וכיון ששכל היום השכירו לאחר שוב לא הוי מרחץ של מדיר באותו היום שהרי הוא נסתלק ממנו אותו היום באותו השכר שקצב עמו: |
Nedarim 46a:4 | Steinsaltz on Nedarim 46a:4 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another and he has a bathhouse or an olive press in the city that is leased out and available for public use, if the one who took the vow has a right to profits from usage in the property, i.e., he retains some rights in the property and has not leased them out completely, it is forbidden for the one who took the vow to use it. If he has no right of usage in the property, it is permitted. | המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ או בית הבד מושכרין בעיר שהכל יכולים להשתמש בהם, אם יש לו למדיר, בהן תפיסת יד, שיש לבעלים הראשונים עוד איזו זכות במקום, שלא השכיר את המקום לגמרי אלא השאיר לעצמו אלו זכויות — אסור למודר ההנאה להשתמש, אם אין לו בהן תפיסת יד — מותר. |
Nedarim 46a:4 | Sifra, Kedoshim, Chapter 12 8 | mesorat hashas | Nedarim | Sifra, Kedoshim, Chapter 12 | Talmud | Midrash | With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another and he has a bathhouse or an olive press in the city that is leased out and available for public use, if the one who took the vow has a right to profits from usage in the property, i.e., he retains some rights in the property and has not leased them out completely, it is forbidden for the one who took the vow to use it. If he has no right of usage in the property, it is permitted. | 8) (Vayikra 20:21) ("And a man who takes the wife of his brother, she is niddah. He has revealed the nakedness of his brother; they shall be childless.") "And a man": to exclude a minor. "who takes the wife of his brother": either by his father or by his mother. You say: either by his father or by his mother. But perhaps only by his father and not by his mother! And this would follow, viz.: He is liable here, and he is liable with his aunt. Just as his aunt by his father and not by his other, here, too, by his father and not by his mother! Let us see to what he may be compared. Do we derive his own kin from his own kin (i.e., from his sister, to whom he is forbidden — both to his sister by his father or to his sister by his mother), and this is not to be refuted by (the instance of) his aunt, who is the kin of his father — or go in this direction: We derive something (forbidden) through marriage from something (forbidden) through marriage, and this is not to be refuted by (the instance of) his sister, which is something forbidden of itself. It is, therefore, written "he has revealed the nakedness of his brother" — either by his father or by his mother. |
Nedarim 46a:4 | Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Section 1 13 | mesorat hashas | Nedarim | Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Section 1 | Talmud | Midrash | With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another and he has a bathhouse or an olive press in the city that is leased out and available for public use, if the one who took the vow has a right to profits from usage in the property, i.e., he retains some rights in the property and has not leased them out completely, it is forbidden for the one who took the vow to use it. If he has no right of usage in the property, it is permitted. | 13) "of all the mitzvoth of the L–rd": to include (relations with) his brother's wife, and his father's brother's wife, (which are of lesser gravity than relations with a married woman and a niddah, being permitted to all men other than the relatives in question). There is that (an attenuating factor) in his brother's wife which is not in his father's brother's wife, and there is that in his father's brother's wife which is not in his brother's wife. His (deceased) brother's wife, if she has children (from him), she is forbidden (to the brother); if she has no children, she is permitted; his father's brother's wife — Whether or not she has children (from her [deceased] husband), she is forbidden (to her nephew). His brother's wife — a brother by his mother is considered (interdicted) like a brother by his father; his father's brother's wife — a brother by his mother is not considered like a brother by his father. |
Nedarim 46a:4 | Rashba on Bava Kamma 102b:6 | null | Nedarim | Rashba on Bava Kamma | Talmud | Talmud | With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another and he has a bathhouse or an olive press in the city that is leased out and available for public use, if the one who took the vow has a right to profits from usage in the property, i.e., he retains some rights in the property and has not leased them out completely, it is forbidden for the one who took the vow to use it. If he has no right of usage in the property, it is permitted. | הא דאמר ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה כסות אשתו ובניו מעיקרא. מדקאמר נעשה כמי שהקנה ולא קאמר כל המקדיש נכסיו מקנה כסות אשתו ובניו משמע דלב בית דין מתנה ועל דבר זה קאמר. ולא היא, דאי משום תקנת חכמים במקדיש נכסיו קאמר ולא לגבי שאר מילי אם כן היאך מייתי ראיה בשלהי פרק נערה שנתפתתה (בתובות קב, א) דאלמנה אין שמין מה שעליה מדתנן המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו דבמקדיש עביד בה רבנן תקנתא ולא בשאר מילי. אלא מהתם שמעינן דדינא קתני משום דאנן סהדי דדעתיה לאקנויי להו כלים שלקח להן ואף על פי שלא הקנה להן בפירוש ומשום דאמדינן ליה לדעתיה אמרו נעשה כמי שהקנה, וכמוהו בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, א) נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני פרתי קנויה לך סמוך לגנבתה ואחרים יש (בגיטין) [בש"מ _ בגמרא]. ומכל מקום איכא למידק דלדברי ר' אבא לא הקנה להן בשעת קנייה דנימא דשליחותייהו קא עביד לזכות להן מיד המוכר אלא לאחר שקנאה הקנה אותן להן מדקאמר כל המקדיש. ועוד דר' אבא הוא דנדי מההוא טעמא דר' אבוה דמוקי מתניתין בטעמא דשליחותייהו עביד ואם כן קשיא היאך קנו ומזכה להן. וי"ל דכל שדעתו קרובה להן הרבה גמר בדעתו בהקנאה וזכייה לקנות ואפילו להפקיע מידי הקדש דאורייתא. ודכותה איכא בריש פרק השוכר את הפועל במסכת ע"א (סג, ב) גבי חנוני המקיפו כיון דחנוני המקיפו מקנה ליה דינר בכיסו. כנ"ל. עוד נ"ל לאו משום הקנאה אלא משום דסבירא ליה דאין אדם נותן דעתו על מה שכבר לקח לצורך אשתו, ודכותה בנדרים פרק השותפין (נדרים מו, א) במשנת היה לו מרחץ ובית (הכסא) [הבד _ ש"מ] ביד אחרים, וזה נראה לי עיקר. |
Nedarim 46a:4 | Rosh on Bava Kamma 5:10:1 | null | Nedarim | Rosh on Bava Kamma | Talmud | Talmud | With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another and he has a bathhouse or an olive press in the city that is leased out and available for public use, if the one who took the vow has a right to profits from usage in the property, i.e., he retains some rights in the property and has not leased them out completely, it is forbidden for the one who took the vow to use it. If he has no right of usage in the property, it is permitted. | השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר בנדרים דף מו: מוקי פלוגתא בין שיש בה דין חלוקה בין שאין בה דין חלוקה. ואע"פ שאין בידו לכופו לחלוק ולמחות בו מליכנס אפ"ה יכול לאסור עליו. מידי דהוה אמשכיר בית לחבירו שיכול המשכיר להקדישו כדאיתא בערכין בפ' האומר משקלי עלי (ערכין דף כא.) אע"פ שאינו יכול למחות ביד השוכר שלא יכנס. ואע"פ שאין הלוה יכול להקדיש נכסים המשועבדים למלוה. שאני התם דסוף הנכסים לצאת מתחת יד המקדיש. אבל שוכר סוף הקרקע לחזור ליד המשכיר הלכך יכול להקדישו. וריצב"א פיר' אע"ג דמשכיר יכול להקדיש אין יכול לאסור שאין ההנאה שלו מאחר שהשכירו לאחר. והביא ראיה מנדרים דתנן בפרק השותפין (נדרים דף מו.) המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ מושכר בעיר אם יש לו בה תפיסת יד אסור ואם לאו מותר. ונראה שאין ראיה דשאני התם שהדירו הנאה מכל נכסיו הלכך אין לו בה תפיסת יד לא אסיק אדעתיה אותה מרחץ. אבל אם אסר בפירוש עליו אותו בית שהשכיר לו ה"נ שיכול לאוסרו. ובכתובות פרק אע"פ דף נט. הקשו התוספות מהא דקאמר התם אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדוש דקדשה אלמא דבעודה ממושכנת אין יכול להקדיש. ומאי שנא מהא דאמרינן בערכין המשכיר בית לחבירו יכול להקדישו אע"פ שאין יכול להוציאו מן הבית תוך זמנו א"כ כל שכן הממשכן שיכול לפדותה בכל עת שירצה שיכול לקדשה. ותירצו דבין ממשכן ובין משכיר יכולין להקדיש מה שיש להן בבית יותר מן הממושכן והמושכר. אבל חלקם אינם יכולין להקדיש. מידי דהוה אלוה שאין יכול להקדיש נכסים המשועבדים למלוה וכל שכן אלו שכבר זכו בחלקם. ומקדיש שדה הממושכנת תמכר והמותר קדוש. והא דאמרינן בכתובות לכשאפדנה תקדש משום דבעי לאקדושי כולה. וכן המקדיש המקדיש בית מושכר ימכר ויקח השוכר חלקו והמותר קדוש. הלכך פריך בערכין היכי מצי דייר בה שהרי הוא משתמש בכל הבית ואף בחלקו של הקדש. ומתוך זה נראה לי דבהקדש שחל על גוף הקרקע אע"פ שמשכנו או השכירו יכול לאסור חלק שיש לו בו. אבל איסור הנאה שאין חל על גוף הקרקע אלא אוסר הנאתו על הדר בו. כל זמן שהוא שכור ביד אחים אין ההנאה שלו דשכירות ליומיה ממכר הוא והרי מכר הנאתו. אבל בית של שני שותפין אע"פ שאין בו שיעור חלוקה ואינו יכול למונעו ליכנס בו מ"מ ההנאה שלו הוא ויכול לאוסרה עליו. כך נראה לי להלכה למעשה: |
Nedarim 46a:4 | Sefer Mitzvot Gadol, Negative Commandments 242:1 | null | Nedarim | Sefer Mitzvot Gadol, Negative Commandments | Talmud | Halakhah | With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another and he has a bathhouse or an olive press in the city that is leased out and available for public use, if the one who took the vow has a right to profits from usage in the property, i.e., he retains some rights in the property and has not leased them out completely, it is forbidden for the one who took the vow to use it. If he has no right of usage in the property, it is permitted. | איש (א) כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו [בשבועות דף כ"ב משמעות כל הסוגיא] לפיכך אם אמר פרי זה אסור עלי אפי' ענב אחד ואפי' פרי קטן ממנו ואכלו לוקה מה"ת ואפי' אכל ממנו כל שהוא שאין לנדרים שיעור שכל הנודר מן הדבר הרי הוא כמפרש כל שהו, אבל אם אמר אכילה מפרי פלוני אסורה עלי אינו לוקה עד שיהא בו כזית, ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועות ביטוי, [בנדרים דף י"ז] ששבועות ביטוי אין שבועה חלה על שבועה ובנדרים יחל נדר על נדר, המתפיס בשבועה פטור כדאיתא בשבועות [דף כ'] ובנדרים חייב כדאיתא בנזיר [דף כ'] אין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות כדאיתא בשבועות [דף כ"ה וכ"ז] ובנדרים [דף ט"ז] ונדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, [בשבועות דף כ"ה ובנדרים דף ט"ו וי"ז] שבועת ביטוי חלה על דבר שיש בו ממש על דבר שאין בו ממש ונדרים אינן חלים אלא על דבר שיש בו ממש כיצד יחול נדר על נדר האומר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו הרי עלי נדר אם אוכלנה הרי עלי קרבן אם אוכלנה ואכלה חייב על כל אחת ואחת כדאיתא בנדרים [דף י"ז] וכן כל כיוצא בזה, כיצד המתפיס בנדרים חייב [בפ' מי שאמר תניין דף כ'] שמע חבירו שנדר ואמר ואני כמוך בתוך כדי דיבור הר"ז אסור במה שנאסר בו חבירו, שמע השלישי את זה שאמר ואני ואמר ואני אפי' היו מאה וכל אחד מהן אמר ואני כמוך בתוך כדי דיבורו של חבירו הרי כלן אסורין, וכן האומר הבשר הזה אסור עלי וחזר ואמר אפי' אמר כמה ימים והפת זו כבשר הזה הרי הפת נתפסת ונאסרת חזר ואמר ודבש זה כפת זו ויין זה כדבש הזה אפי' היו מאה בעניין זה כולן אסורי', הרי שמת אביו או רבו ונדר שיצו' אותו היום וצם ולאחר כמה שנים אמר הרי יום זה עלי כיום שמת בו אביו או רבו הר"ז אסור לאכול בו ביום כלום שהרי התפיס יום זה ואסרו כיום האסור לו וכן כל כיוצא בזה, ודורשו שמואל בשבועות [דף כ' ושם כל הסו'] מכי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור, עוד שם [בדף כ"ה וכל הסו' בתו' שם בד"ה מה] בנדרים [דף ט"ז] מפרש שחלין הנדרים על דבר מצוה כדבר הרשות כגון האומר הרי מצה בלילי פסח אסור' עלי או ישיבת סוכה בחג אסורה עלי או תפילין אסורין כנטילה עלי הרי אלו אסורין עליו, ואם אכל או ישב או נטל לוקה וכן כל כיוצא בזה, ואין צ"ל במי שאמר הרי עלי קרבן אם אוכל מצה בלילי הפסח שחייב בקרבן, ומפני מה נדרים חלים על דבר מצוה והשבועה אינה חלה על דכר מצוה מפני שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו, והנודר אוסר דבר הנדור על עצמו, נמצא הנשבע לבטל את המצוה אוסר את עצמו בה וכבר עצמו מושבע עליה מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, אבל האוסר דבר זה בנדר אותו הדבר הוא שנאסר ואותו הדבר אינו מושבע ועומד מהר סיני' ומוכיח בנדרים [דף ט"ז] שאם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה שדומה לנדר שחל בעניין זה, מדכתיב לה' גם בשבועה כמו כן יחול שנא' לה' או השבע שבועה אבל שבועה שלא אשב בסוכה אין זה חל, וכן פי' [שם ובפ' ג' דשבועות דף כ"ה] חומר בנדרים מבשבועות שהנדר בכל אותו עניין שחל על דבר הרשות חל על דבר המצוה כגון שאמר ישיבת סוכה קונם עלי אבל אם אמר קונם שלא אשב בסוכה אינו חל אפי' בסוכת הרשות [בתו' דלעיל מבואר] אבל בשבועה יש עניין שחל על דבר הרשות ואינו חל על דבר מצוה כגון שבועה שלא אשב בסוכה, כשאתה מתבונן בפסוקים תמצא שהדברים מראין כן כמו שקיבלו חכמים מפי השמועה שהרי הוא אומר בשבועת בטוי להרע או להיטיב שמשמעו בדבר הרשות שיאכל וישתה היום או שיצום היום וכיוצא בהן ובנדרים הוא אומר ככל היוצא מפיו יעשה ולא חלק בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות, [כך משמע שם בפ' ר"א דף כ"ו] הנודר שיצום בשבת או בי"ט חייב לצום שהנדרים חלים על דבר מצוה, וכן הנודר שיצום שני וחמישי כל ימיו ופגע בהן ימים טובים חייב לצום, פגע בה חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני שהימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מד"ס הרי הן צריכין חיזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים כדאיתא בתענית [דף י"ט] וכן מחלק בר"ה [דף י"ב] בין חנוכה ופורים לשאר ימ"ט מטעם זה ואומר שם שבטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים פי' מגילת תענית היא מגילה שכתוב בה אילין יומיא דלא להתענאה בהון, כיצד אין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש האומר דבורי עליך קרבן אינו אסור לדבר עמו שהדיבור אין בו ממש וכן אם אומר לו דיבורי אסור עליך ואין זה כאומר פירותי עליך קרבן או פירותי אסורין עליך שהן אסורין עליו [בכולהו גריס רבי' נסים שאני בלא יו"ד עי' בפירושו פ"ב דנדרים במשנה] לפיכך האומר לחברו קרבן שאני מדבר עמד או שאני מהלך עמך או שאמר קרבן שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך אין הנדרים חלין בכל אלו מפני שאין בהן ממש כדאיתא בנדרים [דף ט"ו וט"ז] והא דתניא בשבועות [דף כ' ע"ש בתו' בד"ה שלא] איזהו איסור נדר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר, דקדק בלשונו, אבל האומר יאסר פי לדיבורו וידי למעשיה ורגלי להילוכן ועיני לשינתן הרי הנדר חל עליהם לפיכך האומר לחברו קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך ה"ז אסור כדאיתא בנדרים [דף י"ג] הנודר בדברים שאין בהם ממש ואסרן אע"פ שאין הנדר חל עליהן אין מורין לו להקל הואיל ובדעתו שהנדר חל עליהם ומתירין לו נדרו אע"פ שלא נאסר שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, וגם הרב, אלחנן כתב בפ' ואלו מותרים צריך להחמיר לאדם שנדר קונם שאני ישן קונם שאני מדבר משום דרבינא לכל הפחות אשכחן דאית ליה בל יחל מדרבנן בדבר שאין בו ממש [בנדרים דף ט"ו] מסקינן בנדרים [דף כ"א] שנדרי אונסים ונדרי שגגות ונדרי הבאי הרי אלו מותרין, כדרך שבארנו בשבועות [לעיל ל"ת רמ"א] הרי שהדירוהו האונסין או המוכסין ואמרו לו נדור לנו שהבשר אסור עליך אם יש עמך דבר שחייב במכס ונדר ואמר הרי הפת והבשר והיין אסורין עלי ה"ז מותר בכל אע"פ שהוסיף על מה שבקשו ממנו [שם דף כ"ח כל הסו'] וכל הנדרים האלו צריך שיכוין בלבו לדבר המותר כגון שישים בלבו שיהו אסורין עליו אותו היום בלבד או אותה שעה וכיוצא בזה וסומך על דברים שבלבו הואיל והוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו ונמצא בשעה שידור להם אין פיו ולבו שוין כמו שבארנו בשבועות [בל"ת דלעיל] ולשון הבאי פירש ר"ת שהוא לשון המקרא מה הבמה אשר אתם הבאים שמה תירגם יונתן הבאים משתטן [שם דף כ' וכ"ג] וכן נדרי זרוזין מותרין, כיצד כגון שהדיר חברו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו בין אכל בין לא אכל שניהן פטורין, [שם דף כ'] וכן המוכר שנדר שלא ימכור חפץ זה אלא בסלע והלוקח נדר שלא יקחנה אלא בשקל רצו בג' דינרי שניהן פטורים וכן כל כיוצא בזה לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו ולא נדר אלא כדי לזרז את חברו, נראה שהלכה כשמואל שאומר שם [דף כ"א] ארבעה נדרים אלו הן צריכין התרת חכם שהרי בירו' [שם וכן כל הסוגיא באשירי שם] סובר רב כמותו וחולקין על רב אסי וגם לשון המשנה, [בדף כ'] ששונה התירו משמע כן וגם רב יוסף מתני לה [בדף כ"א] לקולא וגרסי' בירו' דנדרים ובתוספתא [והתוספ' שם בפרק ד'] מניין שאפי' ארבעה מיני נדרים אלו שהן מותרין שאסור לו לאדם להיות נודר בהן על מנת לבטלן תלמוד לומר לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין מי שנדר וניחם על נדרו הר"ז נשאל לחכם ומתירו, ודין היתר נדרים כדין היתר שבועות שאין מתיר אלא חכם מובהק או שלשה הדיוטות במקום שאין חכם וכלשון שמתירין השבועה מתירין הנדר וכן כל שאר העניינים שבארנו בשבועות [בל"ת דלעיל] כולן בנדרים כדרך שהן בשבועות, ואין מתירין הנדר עד שיחול כמו בשבועה [גם כן בל"ת דלעיל] וכשם שנשאלין על נדרי האיסור כן נשאלין על נדרי הקדש [בפ' נערה דף ע"ה ובפרק ו' דערכין דף כ"ג] לבית הילל דאמרי' בנזיר [דף ל"א ומבואר יותר בסמ"ע מ"ע קל"ד] אין הקדש טעות הקדש ומתירין אותו בין נדרי קדשי בדק הבית בין נדרי קדשי מזבח, ואין נשאלין על התמורה [כך משמע בנדר דלעיל] וכשם שאב ובעל מיפר נדרי האיסור כך מיפר נדרי ההקדשות הדומין לנדרי האיסור [פשוט ומבואר הוא] אמרי' בנזיר [דף כ'] מי שנדר ושמע חברו ואמר ואני ושמע הג' ואמר ואני ונשאל הראשון על נדרו או על שבועתו והותר הותרו כולן אבל אם נשאל האחרון האחרון מותר וכולן אסורין נשאל הב', השני והג' מותר והראשון אסור, וכן שנינו בנדרים [דף ס"ו] הנשבע או הנודר שאיני נהנה לכולכם ונשאל על נדרו או על שבועתו על אחד מהם והותר הותרו כולם שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו, אמר שאיני נהנה לא לזה ולא לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותרו האחרון והאחרון מותר וכולן אסורין האומר הרי פירות אלו אסורין עלי היום אם אלך למקום פלוני למח' ה"ז אסור לאכול אותו היום גזיר' שמא ילך למחר לאותו מקום כדאמר רב יהודא גבי שינה בפ' אלו מותרין (נדרים דף י"ד) ואם עבר ואכלן אותו היום והלך למחר לאותו מקום לוקה, [בה"ג מודה רב יהודא] אמר הרי הן אסורין עלי למחר אם אלך היום למקום פלוני ה"ז מותר לילך היום לאותו מקום ויאסרו עליו אותן הפירות למחר וכן כל כיוצא בזה מפני שהאדם זהיר בדבר האסור שלא לעשותו ואינו נזהר בתנאי שגורם לאסור דבר המותר, בתעני' [דף י"ב] הנודר לצום בי' ימים באיזה יום שירצה והיה מתענה בא' מהן והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול ה"ז אוכל ופורע יום אחר שהרי לא קבע הימים בתחילת הנדר, [בנדרים] גרסי' בירו' תני חדא המתענ' ושכח ואכל ישלי' ותניא אידך איבד תעניתו לא קשיא הא דקאמר ישלים כגון דאמר יום זה והא דקאמר איבד תעניתו כשנדר להתענות יום סתם, בברכות [דף י"ד] מסקי' שהשרוי בתענית טועם עד רביעית ואין בכך כלום ופי' ר'"ח בתו' שם כגון שחוזר ופולט, האומר הרי פירות האלו עלי קרבן או שאמר הרי הן עלי כקרבן הרי אלו אסורין עליו, ומפני שאיפשר שידור אדם קרבן ויעשה בהמה שהיתה חול ותאסר, אבל האומר מאכל פלוני עלי כבשר חזיר כנבילות וטריפות אין כאן נדר שנ' כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור כדאיתא בנדרים [דף י"ד] החטאת והאשם אע"פ שאינן באין בנדר או בנדבה איפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו, שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם לפיכך האומר פירות אלו עלי כחטאת וכאשם או שאמר הרי הן חטאת או הרי הן אשם הרי אלו אסורין שנינו בנדרים [ריש פירקא] כל כינוי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים וכו' פי' יש מקומות שהאנשים עלגים ומפסידין הלשון ומכנין דבר בדבר אחר הולכין שם אחר הכינוי, [שם דף י'] כיצד כל כינוי קרבן כקרבן האומר הרי עלי קונם קונח קונס הרי אלו כינוי לקרבן, חרק חרף חרך הרי אלו כינויין לחרם, וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כלל העם שבאותו מקום, וכן אמר רבי יוחנן [שם] כינויין לשון עכו"ם הם, [בירו' שם] וכשם שאוסר עצמו בכינויין כך אם הקדיש בכינויין הרי הן הקדש, וכינויי הכינויין מותרין בין בנדרי איסור בין בנדרי הקדש, עוד אומר שם [דף ה'] האומר לחבירו מודר אני הנאה ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו, מופרש אני ממך משמע שלא ישא ויתן עמו, מרוחק אני ממך משמע שלא ישב עמו בארבע אמות, וכן אם אמר לו מנודה אני לך, או משומת אני לך משמעו בן אבל אם אמר לו מודר אני ממך שלא אוכל לך או מרוחק אני ממך שלא אוכל לך או מופרש אני ממך שלא אוכל לך הר"ז אסור לאכול לו, מסקינן בנדרים [דף י"ד] הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום ואיננו צריך שאלה לחכם אלא אם כן היה עם הארץ כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים נדר במה שכתוב בתורה הר"ז אסור שהרי כתוב איסור ונדר ואם נטלה בידו ונדר בה הר"ז כמו שנדר במה שכתוב בה, בנדרים [דף ח'] אמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק אחד עליו להשכים ולשנו' שזה הוא כמו נרר, וכן האומר אשנה פרק זה, ומקשה שם והלא מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה ומאי קמ"ל דשרי ליה לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא דאמר [שם] שנשבעין לקיים המצוה ומשני כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע דשחרית וערבית משום הכי חלה עליה שבועה ומדקדק ר"י [וכן הוא בתו' שם דף ב' ע"ד] מדמקשה היינו דרב גידל קמייתא דאמר שנשבעים לקיים את המצוה משמע שגם כאן נשבע אשנה פרק זה, אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שעניינו כעניין אמן שהוא קבלת דברים אסור ואין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו עד שיוציא בשפתיו ויהא פיו ולבו שוין כאחד כמו שנתבאר בשבועות [לעיל בל"ת רמ"א] וכן שנינו במסכת תרומה [דף נ"א] המתכוין לומר עולה ואמר שלמי' שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה שאיני נהנה לזה ואומר לזה לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים, שנינו בנדרים [דף כ"ג] ראב"י אומר הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור כל השנה יהא בטל ובלבד שיהא זכור התנאי בשעת הנדר [שם כל הסוגיא מתחילה וע"ס] ומקשה הספר אדרבה כשהוא זוכר את התנאי בשעת הנדר הרי נדרו קיים שהרי ביטל את התנאי בנדר זה ומתרץ אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר מן התנאי ואח"כ נזכר מן התנאי הרי נדרו בטל, [בפירוש רבינו נסים מבואר שם יותר] ורבא אינו חולק על שיטת התלמוד ותירוצו של אביי אלא מחזר להעמיד לשון המשנה כמו שעושה במקום אחר שם [דף כ"ד] גבי שבועת הבאי, ומפרש לשון המשנה כגון שהתנה בר"ה ואחר כך נדר ונזכר בשעה שנדר שיש לו תנאי ושכח על איזה דבר התנה אם מאכילה ושתייה או מדברים אחרים אם אמר על דעת הראשונה אני עושה ואח"כ נזכר שמזה הדבר התנה אין נדרו נדר שהרי בטלו, ואם לא אמר על דעת הראשונה אני עושה כבר בטל התנאי וקיים הנדר שהרי זכר בשעת הנדר שיש שם תנאי ואעפ"כ נדר, ואומר שם סבר רב הונא בר חנינא למידרשיה בפירקא כלומר לדרוש ברבים המשנה כפי' של אביי א"ל רבא תנא מסתם לה סתומי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים נר' לפי דבריו [מבואר שם בפי' הרא"ש] שאינו מפרש ואת בעי למדרשה לה בפירקא, ונהגו העולם לומר בכל נדרי מיום הכפורים זה עד יום כפורים הע"ל, ודנדרנא להבא משמע כדאמרינן בשבועות [דף י"ט] שאוכל דאכילנא משמע כראב"י וכדפירש ליה אביי ואין בית התפלה כמו בית דרשה בפירקא מאחר שלא אמר בפי' מותרין אתם, ואומר אותו ג"פ לפרסם הדבר כעין שבארנו בתרומת הלשכה [בסמ"ע מ"ע מ"ה] ובקצירת העומר [שם מ"ע קצ"ט ולא משתרי בהכי אלא בנדרי יחיד דאיכא רגילותא וקילותא אבל חרמו' דרבי' ושבועות ב"ד שמשביעי' על דעתם אינן בכלל הזה שאי איפשר שלא יהא אחד מהם זכור מן התנאי בשעת החרם או השבועה כל זה פירש רבינו יעקב [בתו' שם כל הסוגיא באריכות דף ה' ודף ו' ושם תמצא טעם למנהגינו שאומרים כל נדרי בליל יום כפור] כתב רבינו משה [בפ"ב דהלכות נדרים] יש גאונים אומרי' שאין כל הדברים האלו נוהגין אלא בנדרים ולא בשבועות, ויש שמורי' שדין הנדרים והשבועות בעניינים אלו אחד הן וכי יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמר בנדרים ואני ראיתי בירושלמי [פ"ד נדרי'] על עניין זה תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות [כך משמע בפר' אין בין המודר דף מ"ג ובירושלמי שם] ההפקר אע"פ שאינו נדו הרי הוא כמו נדר שאינו יכול לחזור בו ומה הוא ההפקר הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכל בין בקרקעות בין במטלטלין וכיצד דין ההפקר כל הקודם וזכה בו קנהו לעצמו ונעשה שלו ואפי' זה שהפקירו דינו בו כדין כל אדם אם קדם וזכה בו קנהו, שנינו במסכת פיאה [פ"ו דף ה'] שבית הילל אומר המפקיר לעניים אבל לא לעשירים אינו הפקר עד שיפקיר לכל כשמיטה ודרשו בירושלמי [שם] מתשמטנה ונטשתה מה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו ואיזו הוא זו הפקר' בסוף פרק אי' בין המודר [דף ס"ד] א"ר יהושע בן לוי דין תורה אפי' הפקיר בפני אחד הר"ז הפקר אבל מד"ס אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה כדי שיהא אחד זוכה אם ירצה והשני' עדים עוד שם [בדף מ"ג ע"ש בפי' הרא"ש] תני' המפקיר שדהו ולא זכה בו אדם כל ג' ימים יכול לחזור בו אחר ג' ימים אינו יכול לחזור בו אבל אם קדם וזכה בו הרי הוא כזוכה מן ההפקר בין הוא בין אחר' מסקינן בפרק הנודר מן המבושל [דף ל"ב] מי שאסר עליו מין ממיני מאכל בין בנדר בין בשבועה ונתבשל עם מינין אחרים או נתערב עמהם הר"ז מותר במינין המותרין אע"פ שיש בהן טעם המין האסור, ואם אסר עצמו בפירות אלו ונתערבו באחרים אם יש בהם טעם דבר האסור אסורין ואם לאו מותרין, כיצד נאסר בבשר או ביין הר"ז מותר לאכול מרק וירקות שנשבשלו עם הבשר ועם היין אע"פ שיש בהן טעם הבשר או טעם היין ואינו אסור אלא באכילת בשר בפני עצמו או לשתות יין בפני עצמו, נאסר בבשר זה או ביין זה ונתבשל עם הירק אם יש בירקות טעם בשר או טעם יין אסורין ואם לאו מותרין שזה הבשר וזה היין נעשה כמו בשר נבילות ושקצים, [*הכי איתא בפרק ז' דנדרי' דף נ"ט קונמו' מצוה לאיתשולי עלייהו וכו' ועיקר הסוגי' בירושלמי שם בפ"ו דף ל"ט ע"ד ובפי' רבינו נסים מביא שם בדף נ"ב במשנה] נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפי' טיפה בחבית נאסר הכל מפני שיש לו להשאל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו, שנינו בפ' אין בין המודר [נדרים דף ל"ג מביאה בשר' בפר' דכתובות דף ק"ה] ראובן שנאסרה עליו הנאת שמעון בין בנדר בין בשבועה מותר לו לשמעו' לפרוע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הנאה וקורהו שם הבריח ארי אע"פ שיש הפסד למבריח וצריך להתיישב בההיא דהכונס [דף נ"ט ובתו' שם מבואר יותר] שאומר מבריח ארי לית ליה פסידא ומפרש דמיירי שם במבריח שלא מדעתו של מבריח כגון שתקפו חבירו לכך ובעניין זה מדבר שם במבריח שהוא עצמו לא ידע, [בסוף מתני' דלעיל דף ל"ה ובגמ' דף ל"ו] ומלמדו תורה שבעל פה שהרי אסור ליטול עליה שכר אבל לא תורה שבכתב שנוטלין עליה שכר, ומותר ללמד את בנו ומקריב את קרבנותיו דאמר רב הונא בריה דרב יהושע ביומא [דף י"ט] ובקדושין [דף כ"ג] הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, שנינו בפ' השותפין (נדרים דף מ"ו) היה לשמעון מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר אם היה לשמעון בהן תפיסת יד כגון שהניח מהן כל שהוא לעצמו ולא שכרו אפי' הניח במרחץ אמבטי אחד ובבית הבד עקל אחד אסור לראובן להכנס לאותו מרחץ ולדרוך בגת, ואם לא הניח לעצמו כלום אלא שכר הכל הר"ז מותר שאין אני קורא בזה איש כי יקדיש את ביתו, אע"פ שנקרא ביתו לעניין לא תביא תועבה אל ביתך בע"ז [דף ט"ו] דשכירות אינה קונה, ויש חילוק בין נדר להקדש גמור שהרי אומר בערכין בפרק האומר משקלי עלי (ערכין דף כ"א) המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש וכן ישנה בתוספתא דב"מ [פ"ח] ובירושלמי דפרק מקום שנהגו מסיים בד"א בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו הר"ז דר בתוכו בחנם והטעם הוא שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין נקרא ביתו כשהשאילו או השכירו וכן השיב רבינו יעקב והא דאמרינן בנדרים [דף נ"ט] ובפרק אע"פ [דף פ"ו] שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה משמע משום דאמר ליה לכשאפדנה אבל אמר מעכשיו אינה קדושה, זה פירש רבינו יצחק ברבי אברהם מפני שממשכן דומה למשכיר שהקדים לו שכרו שאין יכול להקדיש כדאיתא בירושלמי [שהבי' לעיל] ואע"פ שבפ' איזהו נשך (בבא מציעא בדף ע"ג) גבי רב מרי בר רחל שמשכן לו עכו"ם בית אחד משמע שאדם יכול למכור דבר הממושכן ביד אחרים ומסתמא הוא הדין למושכר ביד אחרים אפי' הקדים לו שכרו אומר אני דגבי הקדש שאני דכתיב ביתו, תניא בפרק אין המודר [דף ל"ה] המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה ונאסר בהניית אביו הר"ז האב מותר למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן שאין כוונתו אלא להנאה גדולה ודברים אלו לגבי הבן אינן חשובין, הורו הגאונים שמי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו הר"ז מותר לכתוב לו בכתב ולדבר עם אחר והוא שומע העניין שירצה להשמיעו ראיתי תשובה שהשיב ר"י על המדיר את חבירו על דעת רבים והיה בה"כ בתוך ביתו של מדיר ואין מניין בעיר אפי עם המודר והשיב שדבר מצוה הוא להתירו מאחר שכבר קבעו שם מקום לתפילתן, הלכות אלו מבוארות בנדרים בפ' השותפין [נדרים דף מ"ו ומ"ח] חוץ מבבא ראשונה זו היא משנה בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ג) שנים שנאסרה הנאת כל אחד ואחד מהם על גבי חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי אלו מותרין להחזיר אבידה זה לזה מפני שהוא מצוה ובמקום שדרכו שנוטל שכר להחזיר אבדה יפול השכר להקדש שאם יטול שכר נמצא נהנה ואם לא יטול נמצא מהנה [בפ' השותפין דף מ"ח] ומותרים בדברים שהם בשותפות כל ישראל כגון הר הבית והלשכות והעזרות והבאר שבאמצע הדרך ואסורין בדברים שהם בשותפות כל אנשי העיר כגון הרחבה שבעיר, והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים וכיצד יעשו כדי שיהו מותרים בדברים אלו כל אחד מהם כותב חלקו לנשיא או לאחד משאר העם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר ונמצא כל אחד מהם כשיכנס למרחץ שהוא לכל אנשי העיר או לבית הכנסת אינו נכנס לרשות חבירו אלא לרשות אחרים שהרי כל אחד מהם נסתלק מחלקו במקום זה ונתנו במתנה, [במשנה שם דף מ"ה ודין הלוקח דף ס"ו] היו שותפין בחצר אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורים ליכנס לה עד שיחלוקו ויכנס כל אחד ואחד לחלקו, ואם אין בה דין חלוקה כל אחד ואחד נכנס לביתו והוא אומר בתוך שלי אני נכנס, [במתני' דלעיל דף ס"ו ומבואר בפירוש רבינו נסים ובתו' שם דף ע"ג] ובין כך ובין כך שניהם אסורין מלהעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין בחצר זו, ב' שהיו שותפין בחצר ונדר אחד מהם שלא יהנה בו השני כופין את הנודר למכור חלקו [במתני' דלעיל וע"ש בפירושיו ובאשירי] נדר שלא יהנה הוא בחלק שני ה"ז מותר ליכנס בביתו מפני שברשותו הוא נכנס אבל אינו יכול להשתמש בחצר כמו שביארנו, היה אחד מן השוק אסור בהנאת אחד משניהם הר"ז מותר ליכנס לחצר זו מפני שהוא אומר לתוך של חברך אני נכנס ואיני נכנ' לתוך שלך שהלכה כראב"י שאומר שם כן בפ' השותפין [נדרים דף מ"ו וסוגית ר"י ור"ת בתו' שם דף ט' עמוד ד' ובפי' רבינו נכנס בדף ס"ה ע"ש] ואומר רבינו יצחק דמכח שיש ברירה בדאוריי' פוסק כמותו, [שם] וכן משמע בפ' הפרה [דף נ"א] ורבינו יעקב אומר שמכח שחושבו ויתור והרי ויתור מותר פוסק כמותו וזהו כהלכתיה ולא כטעמיה שודאי רבי אלעזר סובר יש ברירה, שנינו בפ' אין המודר [דף ס"ג] מי שהיית' הנאתו אסורה על חבירו ואין לחברו מה יאכל הולך אצל חנוני ואומ' איש פלו' אסור בהנאתי ואיני יודע מה אעשה אם הלך החנוני ונתן לו ובא ונטל מזה הר"ז מותר היה ביתו לבנות גדרו לגדור שדהו לקצור והלך אצל פועלים ואמ' איש פלו' אסור בהנאתי ואיני יודע מה אעשה והלכוהן ועשו עמו ובאו לזה ונתן להם שכרם הר"ז מותר שנמצא זה פורע לו חובו וכבר בארנו [לעיל] שזה מותר לפרוע לו חובו [במתניתין דלעיל] היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר במתנה והלה מות' בה ואם אין עמהן אחר מניח על הסלע ואומ' הרי הן מופקרי' לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל שנינו בפ' השותפין (נדרים דף מ"ח) נתן לאחר מתנה ואמ' לו הרי סעוד' זו נתונה לך במתנה ויבא פלו' שהוא אסור בהניתי ויאכל עמנו הר"ז אסר ולא עוד אלא אפי' נתן לו סתם וחזר ואמ' רצונך שיבא איש פלו' ויאכל עמנו אם הוכיח סופו על תחילתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלו' ויאכל הר"ז אסור כגון שהיתה סעודה גדולה והו' רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהן לאכול בסעודה זו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא להקנות לו נתכוון, [*במתני' שם וכן היה גירסת רש"י ורבינו ניסים עיין שם רס"ג שאם הקדישה מקודשת והיינו הך עיין שם בפי' דרא"ש דף מ"ז] וכן כל כיוצא בזה, ועל מה שאומר על זה כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כבר בארנו בהלכות אתרוג בסמ"ע [מ"ע מ"ה] בשם רבינו יצחק שכך הפי' שאינה מתנה חשובה כלל לענין שום כח שיהא לו בה דבר שלא נתנה לו כלל אלא כדי שיבא אביו ויאכל, שעל ידי שהיא גרועה כל כך אם הקדישה אינה מקודשת, אינה מתנה ואינו מזכיר שם הקדש אלא מפני שעל הקדש היה אותו מעשה דבית חורון, אבל ודאי אפי' במקום שאינו יכול להקדישה הויא המתנה מתנה כאשר הבאתי שם ראיות הרבה על זה, בפ' רבי אלעזר (נדרים דף ס"ה) בנדרים מסקינן מי שנדר או שנשבע ופי' בשעת נדרו דבר שנדר או נשבע בגללו הר"ז כמי שתלה נדרו או שבועתו באותו דבר ואם לא נתקיים אותו דבר שנשבע בגללו הר"ז מותר כיצד נדר או נשבע שלא ישא אשה פלונית שאביה רע שאיני נכנס לבית זה שכלב רע בתוכו, מתו או שעשה האב תשובה הר"ז מותר שזה כמי שנדר או נשכע שלא ישא אשה פלונית ולא יכנם לבית זה אלא אם כן נסתלק ההיזק, וכן כל כיוצא בזה, אמרינן בנדרים [דף ס"ה כל הסוגיא ובפ' ר' אליעזר (נדרים דף ס"ו)] הנודר או הנשבע שאינו נושא אשה פלונית הכעורה ונמצאת נאה, שחורה ונמצאת לבנה, קצרה ונמצאת ארוכה או שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי, ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה הר"ז מותר מפני שהוא נדר טעות והוא בכלל נדרי שגגות דמותרין ואין זה כתולה נדרו בדבר ולא נתקיים הדבר שהרי הסבה שבגללה נדר לא הייתה מצוייה וטעות היה, ולא עוד אלא מי שראה אנשים מרחוק אוכלים תאנים שלו ואמר להם הרי הם עליכם קרבן, וכיון שקרב אליהם והביט והר"ז אחיו ואביו הרי אילו מותרין ואע"פ שלא פי' הסיבה שהדירן בגללה הרי זה כמי שפיר, שהדבר מוכיח שלא אסר עליהם אלא מפני שהיה בדעתו שהן זרים וכן כל כיוצא בזה, עוד שם [בדף כ"ה דלעיל] כל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכן בשבועה כיצד ראה אנשים מרחוק אוכלי פירותיו ואמר הרי הן עליכם קרבן וכשהגיע אליהם ראה והנה הם אביו ואנשים זרים הואיל ואביו מותר כולם מותרים ואפי' אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר הרי אלו מותרין אבל אם אמר כשהגיע אליהם אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבי הרי כולם אסורים חוץ מאביו שהרי גילה דעתו שלא התיר מקצת הנדר לרבה ולרבא אף בזה כולם מותרין לבית הילל וכן שנינו האומר יין קרבן עלי מפני שהיין רע לבני מעי אמרו לו הרי המיושן יפה לבני מעי' אם אמר אילו הייתי כן יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר מותר בחדש ובישן אבל אם אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר כל היינות אסורות עלי חוץ מן המיושן הר"ז מותר במיושן בלבד וכן כל כיוצא בזה בפ' קונם [דף ס"ג] שנינו כי כל הנודר או הנשבע רואין בדברים שבגללן נשבע או נדר ולמדין מהם לאיזה דבר שנתכוון והולכין אחר העניין ולא אחר כל משמעות הדיבור כיצד הקורא לחבירו שיסעד אצלו ומיאן ונשבע או נדר שלא יכנס לביתו או לא ישתה לו טיפת צונן הר"ז מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה תניא בתוספת' דב"ק ומביאה בפר' מרוב' [פ"ח דף נ"ו ע"ד] מי שנשבע או נדר שישא אשה או שיקנה בית או שיצא בשיירא או שיפרוש בים אין מחייבין אותו לישא או לקנות או לצאת מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו [שם] מעשה באחת שנדרה שכל מי שיתבע אותה תנשא לו וקפצו עליה בני אדם ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא לכל מי שיתבע אותה מן ההגונים לה וכן כל כיוצא בזה, בנדרים [דף ס"ג] המדיר את חבירו או שנשבע ואמר לו שתבא ותטול לבניך כור אחד של חטין הר"ז יכול להתיר נדרו בלא שא' לחכם ויאמר לו כלום נתכוונת אלא לכבדני כבודי שלא אטול וכבר הגיע אלי כבוד שנדרת בשבילי, וכן הנודר או הנשבע שאין אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כור של חיטים ושתי חביות של יין הר"ז יכול להתיר נדרו שלא בשאלת חכם ויאמר הריני כאלו התקבלתי והגיעו לידי וכן כל כיוצא בזה כלל גדול יהא בידך שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם שבאותו מקום, באותו לשון, ובאותו זמן, ועל פי עיקר זה תורה ותאמר זה הנודר אסור בדבר פלוני ומותר בדבר פלוני לפיכך שנינו בפר' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ"ב) כי הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזתים מותר בשמן, הנודר מן התמרים [שם דף נ"ג] מותר בדבש תמרים [שם] מן היין מותר ביין תפוחים, מן השמן מותר בשמן שומשמין, מן הדבש מותר בדבש תמרים, מן הירק מותר בירקות שדה מפני שכל אלו שם לווי יש להם והוא לא נדר אלא ממה שאין לו שם לווי באותו מקום וכן כל כיוצא בזה, הלכות אלו מפר' בפ' קונם [בדף ס' וע"ש בפי' רבי' נסים ותמצא היתר למנהגינו שאוכלים בתעניות לער' בלא שאלה] שהנודר שאינו טועם היום אע"ג שהוא מותר משתחשך לא יאכל משתחשך עד שישאל לחכם גזירה שמא ישבע פעם אחרת יום אחד שלם ויאכל משתחשך והוא אסור לארבעה ועשרים שעות שהוא יום אחד שלם משעת נדרו שאין כל העם יודעים הפרש דבר שבין זה לזה, נדר שאינו טועם יום הר"ז ספק ואסור מעת לעת כאומר יום אחד ואם אכל אחר שחשכ' אינו לוקח, שאינו טועם שבת זו הר"ז אסור בשאר ימי השבת וביום השבת והרי הוא מותר באחד בשבת, שאינו טועם שבת אחת הר"ז אסור שבעה ימים מעת לעת, אמר שבת סתם ולא פירש לא אחת ולא זו הר"ז ספק ואסור שבעת ימים מעת לעת ואם אכל אחר השבת אינו לוקה כמו שבארנו שאינו טועם חדש זה אסור בשאר ימי החדש אבל בראש חדש יהיה מותר אע"פ שהיה חדש זה חסר שאינו טועם חדש אחד אסור שלשים יום גמורים מעת לעת, נדר חדש סתם אסור שלשים יום מעת לעת מספק, שאינו אוכל בשר שנה זו אפי' לא נשאר מן השנה אלא יום אחד אינו אסור אלא אותו היום וביום ראש השנה מותר וראש השנה לנדרים הוא יום ראש חדש תשרי, שאינו אוכל שנה אחת הר"ז אסור שנה תמימה מיום ליום [שם ועיקרו במשנה דף ס"ג] ואם נתעברה השנה אסור גם בעיבורה שאינו אוכל שנה א' ה"ז אסור שנה תמימה מיום ליום מספק כמו שביאר ועוד [שם דף ס'] שנינו האוסר עצמו בדבר עד הפסח או לכל דבר שזמנו קבוע אין אסור אלא עד שיגיע בלבד, נדר עד שיהא הר"ז אסור עד שיצא [שם דף ס"א] וכל שאין לו זמן קבוע כגון שאסר עצמו עד הקציר או עד הבציר בין שנדר עד שיגיע בין שנדר עד שיהא אינו אלא עד שיגיע, הנודר ואומר קונם כל פירות שבעולם עלי אומר רבינו יעקב [בתו' דשבועות דף כ"ט בד"ה באוסר] שבענין זה אין הנדר חל הואיל ואי איפשר שלא יעבור כעניין שאנו אומרים בשינה בתחילת נדרים [דף ט"ו וגם בתו' שם הסוגיא בדף ד' ע"ב בד"ה והא"ר יוחנן] אלא ידור מכל פירות שבעולם חוץ ממין אחד, אפס אם אמר אדם קונם עלי כל פירות שבעולם אם אעשה דבר זה נראה שמועיל כיון שיכול להיות שלא יעבור התנאי גרסי' בנדרים [דף מ"ז] בעי רמי בר חמא האומר קונם פירות האילן על פלוני מהו בחלופיהן פי' רבינו יצחק [וכן הוא שם בפי' רבינו נסים ובתו' בדף ט' ע"ד] כשהחליפן המודר עצמו שואל, אבל אם החליפן אדם אחר או אפי' המדיר עצמו מותרין למודר כמו שמצינו בחליפי חמץ שמותרין לאותם שלא החליפו בחולין [דף ד'] ואומר [בדף מ"ז דלעיל] ת"ש המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, ודחי ליה דילמא לכתחילה הוא דלא אבל בדעבד עבד, מסקינן בנדה [דף מ"ד ומ"ו כל הסוגיא] כי קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד וקטנה בת י"א שנה ויום אחד שנשבעו או שנדרו בין נדרי איסור בין נדרי הקדש בודקים ושואלים אותן אם יודעים לשם מי נדרו או לשם מי הקדישו ונשבעו נדריהן קיימים והקדשן הקדש ואם לא ידעו אין דבריהם כלום, וצריכין בדיקה כל השנה כולה שהיא שנת שתים עשרה לקטנה ושנת שלש עשרה לקטן כיצד הרי שנדרו או הקדישו בתחילת שנה זו ושאלו אותם ונמצאו יודעין ונדרו נדר אחר אפי' בסוף שנה זו צריכין בדיקה ואח"כ יתקיים ואין אומרי' הואיל ונמצאו יודעין בתחילת השנה אין צריכין בדיקה אלא בודקין כל השנה כולה, קודם הזמן הזה אע"פ שאומרי' יודעין אנו לשם מי נדרנו אין נדריהם נדר ואין הקדשן הקדש ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן שלש עשרה שנה ויום אחד והבת בת שתים עשרה שנה ויום אחד אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרו נדרן והקדישן קיים אע"פ שלא הביאו שתי שערות וזו עונת נדרים האמורה [בגיטין דף ס"ה] ובכ"מ הואיל והגיע לשני הגדולים נדריהן קיימין אע"פ שלא הביאו סימנים ודבר זה מד"ת [בנדה דף מ"ו] שהמופלא סמוך לאיש הקדשו הקדש ונדרו נדר כך פירשו בה"ג בהלכות מיאון [בפ' התקבל דלעיל] אבל רבינו שלמה פי' כי עונת נדרים הוא שנה שלפני גדלו' ועל הה"ג יש תימה שהרי בנדה [דף ס"ו] אומר איש כי יפליא מה ת"ל איש לרבות בן י"ג שנה ויום אחד שאע"פ שאין יודע להפלות נדריו קיימים היכי דמי אי דלא אייתי ב' שערות קטן הוא וכו' אע"פ שנדרן קיים בעונת נדרים [שם] אם הללו נדרים או נשבעו והחליפו אינם לוקין עד שיגדילו ויביאו שתי שערות, א"ר יוחנן וריש לקיש הקדישו ובא הגדול ונהנה מן ההקדש שהקדישו לוקה מפני שנדריהם נדר והקדשן הקדש מן התורה כמו שביארנו, בד"א שבת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין כשלא היתה ברשות האב או ברשות הבעל בכתובות דף מ"ו ובנדרים דף ג' וד'] אבל אם היתה ברשות האב אפי' הגדילה והרי היא נערה אביה מפר כל נדריה וכל שבועות שתשבע ביום שמעו שנא' כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה [בנדרים דף ע'] ועד מתי האב מפר עד שתבגר בגרה אינו מפר לה והרי כל נדריה ושבועותיה בנדר אלמנה וגרושה שנ' בהן כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה, [שם דף ע"ג] ואימתי הבעל מפר נדרי אשתו ושבועותיה משתכנס לחופה [כך משמע שם דף ע"א וע"ג] והוא מפר לעולם עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה, בפ' נערה [שם דף ס"ז] מפרש הלכות אלו שנערה המאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כאחד ואם מפר האחד לבדו אינו מופר [שם דף ס"ח וס"ט] הפר הבעל לבדו ועברה על נדריה קודם שיפר האב אינה לוקה, [שם דף ע'] מת הארוס חזרה לרשות אביה וכל שתדור האב מפר כמו שהיתה קודם שנתארסה, [שם] מת האב אחר שנתארסה ונדרה אחרי מותו אין הבעל מפר [שם דף ע"ג] שאין הבעל מפר נדרי אשתו עד שתכנס להופה, נדרה והפר לה אביה לבדו ולא שמע הארוס עד שנכנסה לרשותו אינו יכול להפר שאין הבעל מפר נדרי ארוסתו אחר שנשאת אפי' ביום שמוע האב אלא קודם שתכנס לרשותו הוא שמפר בשותפות האב' [שם דף ע"ב כל הסוגיא] לפיכך היה דרך ת"ח עד שלא תצא בתו מרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרים, וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר לה כל הנדרים שנדרת משארסתיך עד שלא תכנסי בתוך ביתי הרי הן מופרים שהבעל מפר נדרי אשתו אע"פ שלא שמע אותם כפשוטן של משניות [היינו הני דמייתי שם בדף ע"ב לפשוט בעיא דרמי בר חמא ודחי] אמנם התלמוד דוחה שם ומסופק בדבר אם מפר נדרים שלא שמע ואינו פושט כלום מסקינן בנדרים [דף כ"ט] נערה שהשיאה אביה ונתארמלה או נתגרשה מן הנישואין הרי זו כיתומה בחיי האב ואין אביה מפר נדריה ואע"פ שעדיין היא נערה, נערה המאורסה שנדרה ולא שמעו אביה ובעלה את נדריה עד שבגרה או עד שנעשית יתומה בחיי האב נדריה קיימן [דין זה ממשמעות מתני' וגמ' דפ' נערה דף ע"א ע"ש] ואין הבעל יכול להפר שהרי יצתה מרשות אביה שהוא מפר עמו בשותפות ועדיין לא נכנסה לרשות הבעל, כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו שנא' ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה וגומ' אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהן ענוי נפש שנ' כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפירנו והוא הדין שמפר בנדרים שבינו לבינה שנ' אלה החוקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו וגו' כדאמרינן בנדרים [דף ע"ט] ונפלאתי על ההיא דתניא בספרי פרשת מטות בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו יחד מה הבעל אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב כן, ופי' הרב רבינו יחיאל בארוס' שמת בעלה ונתרוקנה רשות לאב אבל קודם שתתארס מפר כל נדריה עוד מסקינן שם [בדף ע"ט דלעיל] כי דברים שיש בהן עינוי נפש מפר לעצמו ולאחר כיצד נדרה שלא לאכול בשר עם שום אדם מפר לה ותהא מותרת לאכול עם כל אדם שבעולם אבל דברים שבינו לבינה לעצמו מפר לאחרים אינו מפר כיצד אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם מפר חלקו ותהא משמשתו וכשימות או יגרשנה היא אסורה בתשמיש כל אדם, וכן כל כיוצא בזה, [ממשמעות משנה וגמ' שם דף ע"ט ודף פ'] אחד עינוי גדול ואחד עינוי קטן בין שהוא לזמן מרובה או לפי שעה הכל מפר הבעל כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ היום או שלא תשתה יין היום או שלא תאכל היום דבש וכן אם נדרה שלא תכחול או שלא תלבש רקמה היום מפר לה, וכן כל כיוצא בזה [שם דף פ"ג] נדרה שלא ליהנות מן הבריות אע"פ שאין הבעל בכלל, לא יפר משום עינוי נפש [כדמסיק שם דף פ"א אפי' לר' יוסי] אבל מפר משום דברים שבינו לבינה שלא יהא זקוק להאכילה משלו בלבד עוד בפ' אחרון [דף פ"א] אמר רב כהנא האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך אינו צריך להפר הא למה זה דומה לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות, וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישי אסורה עליך לא אמר כלום מפני שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה אבל אם אמרה לו הנאת תשמישך אסורה עלי צריך להפר ואם לא הפר הר"ז אסור לשמשה שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו, עוד שם [בדף פ"ה] אמרה יקדשו ידי לעושיה, או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדים לו, אע"ג דאמר רבא [שם דף פ"ו] הקדש חמץ ושיחרור מפקיעי' מידי שיעבוד [כך משמע שם ועי' בפי' רבינו נסים והעיקר בכתובות] דף פ"ט] חכמים עשו חיזוק לשיעבוד הבעל שאינה יכולה להפקיעו ממנו מפני שהוא מדבריהם [כרבי יוחנן בדף פ"ה דלעיל] אבל צריך לו להפר שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו עוד שם [בדף פ"א] תניא נשבעה או נדרה שלא יהנה בה לא אביבעלה ולא אחיו ושאר קרוביו אינו יכול להפר וצ"ע דלעיל ל"ת פ"א כתב דהוי מלאכה שהיא חייבת] וכן נדרה שלא אתן מים לפני בקרך וכיוצא בהן שאין בהן עינוי נפש ואינו מדברים שבינו לבינה ואינו ממלאכות שהיא חייבת בהן הר"ז אינו יכול להפר, עוד מסקינן בפ' בתרא [דף פ'] לרבנן שיש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו ולא נאסרה בהן כיצד כגון שאמרה יין אסור עלי אם אלך למקום פלוני הר"ז מפר אע"פ שעדיין לא הלכה ולא נאסרה וכן כל כיוצא בזה, מסקי' בפ' נערה (נדרים דף ע"ג) כי האב והבעל שאין שומעין כגון שהם חרשים אינם מפירין אע"פ שהבעל מפר בנדרים שלא שמע כמו שבארנו למעלה בבא דדרך ת"ח מ"מ כיון שראוי לשמוע אין השמיעה מעכבת בו, עוד מסקי' בפרק נערה (נדרים דף ע"ו) הפרת נדרים כל היום ואינה מעת לעת שאין הלכה כאותו הזוג שאומר מעת לעת, כיצד נדרה בתחילת ליל שני הר"ז מפר כל אותו הלילה וכל יום השני' נדרה ביום שני בתחילת היום מפר כל אותו היום, נדרה בסוף היום עם חשיכה אם הפר לה עד שלא תחשך מופר ואם לא הפר לה עד שחשכה אינו יכול להפר לה [שם] ומה הוא שכתוב בתורה מיום אל יום ללמד שמפר בלילה אם נדרה בלילה וכן מפר כל היום אם נדרה ביום כמו שבארנו, נדרה ושהתה כמה ימים ואחר כך שמע האב או הבעל הרי זה מפר ביום שמעו כאילו נדרה בעת ששמע שנ' ביום שמעו לא ביום שנדרה בלבד, [מיימו' פי"ב דנדרים] נערה המאורסה שנדרה ושמע אביה והפר לה ולאחר ימים שמע הארוס והפר ביום שמעו אין זה מופר שנ' ואם הניא אביה אותה וגו' ואם היה תהיה לאיש ונדריה עליה וגומר ושמע אישה ביום שמעו וגומר הא למד' שאם הפר האב ושמע הארוס הר"ז מפר ביום שמוע האב וכן מוכיח בתוספתא וגם בגמ' שלנו [דף ע"ב] אומר כגון דלא שמע הארוס ושמע האב דבו ביום מצי הארוס מפר מכאן ואילך לא מצי מפר [שם דף ס"ז] ומניין שבנערה המאורסה הכתוב מדבר שהרי אומר למטה ואם בית אישה נדרה וגו' ושמע אישה והחריש לה מכלל שאישה האמור למעלה זהו ארוס כמו שביארנו [בנזיר דף כ"ג ובפ' י' יוחסין (קידושין דף פ"א)] נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה שהפר ועברה על נדרה או על שבועתה בזדון הר"ז פטורה ואע"פ שנתכוונה לאיסור הואיל ונעשה לה היתר פטורה ועל זה נאמר וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה [שם] ומכין אותה מכת מרדות מפני שנתכוונה לאיסור [שם] נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אביה או בעלה אע"פ ששמע בו ביום והפר לה הר"ז חייבת על דבר שעברה אם מלקות מלקות אם קרבן קרבן [בנדרים דף פ"ז] שמע אביה או בעלה שנדרה ושתק מפני שלא היה יודע שיש לבעל או לאב להפר או שידע שיש להם להפר אבל לא ידע שנדר זה צריך הפרה ולאחר זמן ידע הר"ז יפר בשעת ידיעתו כאלו הוא שעת הנדר או שעת שמועתו ומפר כל היום, [מן המיימו' ריש פי"ג דנדרים כל הסו' וממשמעות דגמרא פ' נערה דף ע"ז והירושלמי שם] מפר אדם או מקיים נדרי אשתו או בתו בכל לשון אעפ"י שאינה מכרת שאין האשה צריכה לשמוע ההפרה או הקיום, וכיצד מפר אומר מופר או בטל או אין נדר כלום וכיוצא בדברים שעניינ' עקירת הנדר מעיקרו בין בפניה בין באחריה, אבל אם אמר לה א"א שתדרי או אין כאן נדר זה הר"ז לא הפר, וכן האומר לאשתו או לבתו מחול לך או מותר לך או שרי לך וכל כיוצא בעניין זה לא אמר כלום שאין האב והבעל מתירין כמו החכם שנא' זה הדבר לעכב שהבעל בלשון הפרה והחכם בלשון התרה כדתניא בכתובות [דף ע"ז וע"ח] וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי או יפה נדרת או אין כמותך או אילו לא נדרת הייתי מדירך וכל כיוצא בדברים אלו שמשמעו שרצה בנדר זה כדאיתא בכתובות [דף ע"ו] עוד שם המבטל נדרי אשתו או בתו אין צ"ל כלום ונתבטלו כל הנדרים ומה הוא הביטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה לעשות עושה ואם לא רצתה אינה עושה, כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר לך הר"ז מופר ומותרת לאכול ולשתות נטל ונתן לה טלי ואכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאליו, אמר רבי יוחנן [שם] וצריך שיבטל בלבו, [שם דף ע"ט] המפר נדרי אשתו או בתו צריך להוציא בשפתיו, אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות [*היינו כב"ה שאמר שם בדף ע"ז דאפילו בחול מועיל ביטול בלב בשכופ' אותה ואומר טלי ואכלי לפי' רבינו נסים והרא"ש ע"ש, ומה שכתב המחבר ובין עשתה בין לא עשתה וכו' היינו דאיתא במתני' ר"פ בתרא דנדר דף ס"א שאינו יכול לכוף את אשתו אם לא רצתה לאכול, ועיין במגדל עוז פי"ג דנדרים דף ת"ו ותמצא קצת מזה בתשובתו להראב"ד.] ובין עשתה בין לא עשת' בטל הנדר, עוד מסקינן שם [בדף דלעיל] שמפיר נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת [שם] ולא יאמר בשבת מופר לך כדרך שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי וכן כל כיוצא בזה עוד שם [דף ע"ה] תנן האומר לאשתו או לבתו כל נדרים שתדרי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הרי הן קיימין או הרי הן מופרין לא אמר כלום [שם דף ע"ב] עשה שליח להפר לה או להקם לה אינו כלום שנא' אישה יקימנו ואישה יפירנו וכן האב בעצמו ולא בשלוחו' מסיק רבי יוחנן בנדרים [דף פ"ו] לדברי חכמי' שאם אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה בין שאסרה עצמה בכל המין בין שאסרה עצמה בתאנים וענבים אלו וקיים לתאנים והפר בענבים מה שקיים קיים ומה שהפר מופר וכן כל כיוצא בזה ואין אומרים בהפרה נדר שהופר מקצתו הופר כולו כדרך שאומרים בהתרה [כדלעיל בדף ע"ב] תניא בכתובות [דף ע"ט] המקיים בלבו ה"ז קיים, המפר בלבו אינו מופר כמו שבארנו [לעיל] לפיכך אם הפר בלבו יכול לחזור ולקיים ואם קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אא"כ חזר בו בתוך כדי דיבור שלא יהא כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו, עוד שם [בדף ע"ט] אמר רבי יוחנן המקיים נדרי אשתו או בתו וניחם ה"ז נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו וחוזר ומפר לה בו ביום אבל אם הפר לה וניחם אינו יכול לישאל לחכם כדי שיחזור ויקיים [שם דף ס"ז] נערה המאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו או בעלה לבדו והפר לה האחד אע"פ שנשאל לחכם והתיר לו הקמתו אינו חוזר ומפר לה עם האחר שכבר הפר שאין להם להפר אלא שניהם כאחד, בפ' קונם [דף ס'] תניא ר' נתן אומר כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן [עיין בפ"ד נדרים בגמ' ופי' רבי' נסים דף כ"ב] לפיכך לא ירגיל אדם עצמו בנדרי איסור והרי אמרו בירו' דנדרים פ' רבי אלעזר לא דייך מה שאסרה עליך תורה אלא שאתה בא לאסור עצמך בדברים אחרים, ואם נדר מצוה להשאל על נדרו פן יבא לידי מכשול [*הגה"ה ונדר של קוביא משמ' מן הירו' דנדרים פרק השותפין [ד' לט ע"ב] דאין להתיר דאמר התם חד בר נש נדר דלא מרווח אתא לקמיה דר' יודן אמר ליה ממאי אישתבע' אמר ליה דלא מרווחנא אמר ליה וכי בר נש עביד כדי אמר ליה בקובייסט' קאמינא אמר ברוך שבחר בדברי חכמי' שאמר שצריך לפרוט את הנדר אבל נוהגים להתיר באנשי' קלים פן יכשלו לעבור על שבועותיהם כי יצר קוביא גדול מאוד לרגילים בו, וכן היה אומר רבינו טוביה דכל נדר של קוביא עתה יש להתיר כי השוגי' בו אינם יכולי' להתאפ' ולמשול ברוחם עכ"ל.] אמנם אם נדר לצדקה או להקדש מצוה לקיימו ולא ישאל עליהם אלא מדוחק שנ' נדרי לה' אשלם וזה שאמרו חכמים [בפ' ג' דאבות] סייג לפרישות נדרים זהו שנודר לפי שעה דבר שאיפשר לקיים כגון שיאמר לא אשתה היום יין אם לא אעשה מצוה זו בבקר או לא אוכל עד שאשלים הלכה זו ובבראשית רבה [פרשה ע'] אומר בעניין וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורו' שיהו נודרין בשעת צרה: |